פרשנות מצטטת על מלכים ב ד:לה

ומכה טריה, לחה, וכן לחי חמור טריה (שופטים ט"ו ט"ו), וכן הוא בלשון ערבי, והטעם מכה שאינה מתנגבת ומתיבשת, אלא כל זמן היא לחה ובלתי נרפאת (מנחם בן סרוק) ומה שהביא רש"י ז'ל מלשון התלמוד טרייה לרישיה (חולין מ"ה ב') אינו ענין לכאן, כי שם הכוונה ענין נדנוד (כדברי בעל הערוך), כלומר הכאה בכח, באופן שהגוף המוכה מזדעזע, וכן בלשון סורי שרש טרא ענינו הכה ונדנד (percussit, exagitavit) לא זורו, לשון וַיָזַר את הגזה (שופטים ו' לח), ותשכח כי רגל תזורה (איוב ל"ט ט"ו), והזורה תבקע אפעה (ישעיה נ"ט ה'), ומלת זֹרוּ בנין הקל ממשקל פָעוֹל, על דרך טֹבוּ, אֹרוּ ולא נבנתה המלה בבנין מקבל הפעולה, כדי שלא תהיה הוראתה מסופקת, שאם היו אומרים נזורו בנפעל היתה מתחלפת עם נזורו אחור, ואם היו אומרים זוררו בפֻעַל, היתה מתחלפת עם ויזורר הנער (מלכים ב' ד' ל"ה), ואם היו אומרים הוזרו היתה מתחלפת עם מוזר הייתי לאחי (תהלים ס"ט ט').

אמר (רבא) [ר"נ אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה]. הכא איירי בגג שאינו מקורה ואינו עשוי להשתמש ולפי זה אין בעל החצר צריך לעשות מחיצה שאין מזיק בראייתו לבעל הגג אבל בעל הגג מזיק לבעל החצר שרוב תשמישו שם בחצר ולפיכך עושה לו מעקה גבוה ד' אמות אבל בין גג לגג אין צריך ד' אמות כיון שאין בהם היזק ראיה וכדאמרן אבל זקוקים הן בעלי הגגין לעשות מחיצה י' טפחים בין הגגים כדי שאם יעבור שום אחד מהם לגג חבירו יהא נתפס כגנב ולא מצי משתמט ולומר אימצוריה כמו אימזורי כדכתיב (מ"ב ד) ויזורר הנער דהיינו פישוט עצמות והשתא לא מצי טעין הכי ולומר בעוד שהייתי פושט עצמי נפל כלי זה מידי דכיון דגבוה כ"כ עשרה טפחים אי אפשר אלא אם כן עבד הוא מרצון ויהיה נתפס כגנב:

(יט) שנהפך המות הזה לאור שנאמר כו'. שנהפך לסימן טוב, שהמתעטש בחליו סימן יפה לו כמ"ש בפ"ט דברכות [נז:] מהאי קרא דעטישותיו תהל אור, גם עיקר העיטוש הוא נחת רוח לאדם עתה כמ"ש בפ"ג דברכות [כג:] כשם שעושין לו נ"ר מלמטה כו', גם מאיר עינים כמ"ש תהל אור וכדנקט כאן שנהפך לאור (ובבן השונמית [מלכים ב ד] ויזורר הנער עד שבע פעמים פי' הרד"ק נתעטש, והיה זה סימן חיים שחזרה נשמתו בו):