פרשנות מצטטת על מלכים ב ה:ז

ויהי העם כמתאוננים הנה חטא המתאוננים לא פורש, ורש"י ז"ל פי' מענין עלילות דברים, כמו כי תואנה הוא מבקש, והרמב"ן פי' מלשון צער, כמו אונן ואוני, וראב"ע פי' מענין און, כמועד מתי ילין בקרבך מחשבות אונך, ושלשת הפירושים נמצאו בספרי, ושלשתם אמת, שאם ר"ל תואנה ועלילה לבד היל"ל כמתאנים, כמו כי מתאנה הוא לי (מלכים ב ה׳:ז׳), ואם על אנינות לבד היל"ל כאונים או כאוננים, רק שכולל כל אלה, וכבר פי' הרי"א שהיה החטא שנצמח בלבבם עניני מינות ומחשבת און, בהיותם מתלבטים במדבר הנורא ההוא ונצטערו ע"ז מאד, עלה בלבם מחשבת און על ה' והשגחתו, ועי"כ חפשו עלילות ותואנות, ובאשר היה בסתר ובדברים שבלב לא נאמר פה ובעיני משה רע כמו שנאמר במתאוים, רק רע באזני ה', כי היה דברים שבסתר ומחשבת הלב, ועז"א וישמע ה', שהם חשבו שה' אינו יודע מחשבת לבם, אבל הנוטע אזן הלא ישמע, ובאשר אין עונשין על מחשבת הלב רק בחטא עכו"ם לכן אמר בספרי רבי אומר כמתאוננים רע, אין רע אלא עבודת כוכבים שנאמר כי תעשו את הרע בעיני ה', וכבר כתב הרמב"ם במו"נ שלא נמצא חרון אף אצל ה' רק על עכו"ם ומחשבת מינות, וע"כ באש ה' נשפט, ומשמע שהאש התפשט בכל המחנה רק שלא אכלה [שאכילת האש מציין ההשחתה שנעשה ע"י התבערה] רק בקצה המחנה, שהוא להפחותים שבקצה המחנה ועז"א (תהילים ע״ח:כ״א) לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל, שגדר העברה הוא שהכעס מתפשט על הכלל גם על הבלתי חוטאים, ומפרש שאש נשקה ביעקב שהם הפחותים שנקראים בשם יעקב בהם נשקה האש ואכלה אותם, וגם אף עלה בישראל שהם הטובים שבהם שנקראים בשם ישראל, שבהם לא אכלה האש להשחיתם רק בערה ע"י החרון שעבר הגבול והתעבר גם על הבלתי חוטאים:

ויהי העם כמתאננים, מלת כמתאוננים קשה בפירושה, כי אם נגזרה מלשון און, כמו מחשבות אונך, (ירמיה ד' י"ד) היה לו לומר כאונים או כמתאונים, ואם היא מלשון תואנה היה אומר כמתאנים כמו כי מתאנה הוא לי (מ"ב ה' ז'), ואם היה לבד על אנינות היה לו לומר כאוננים, אולם כפי האמת היא כוללת שלשתן, והענין כך, כל ימי חנותם במדבר סיני הסמוך לישוב לא חסרו דבר מכל מאכל אשר יאכל, כי הסוחרים היו באים שם למכור להם כל הצריך להם, גם המדבר ההוא היה מקום מרעה, כי כן כתוב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג' א') לרעותו שם, אולם כשנסעו ממדבר סיני אל המדבר הגדול והנורא, ארץ לא עבר בה אדם, אז חטאו העם חטאה גדולה, ונחלקו לשתי כתות כת אחת היו מתאוננים והשניה היו האספסוף וכו', המתאוננים בראותם שאין להם מזון אחר כ"א המן דברו תועה על השם ב"ה כאילו ח"ו מבלתי יכולת לתת להם דגן תירוש ויצהר במדבר על כן צריך להמטיר לחם מן השמים, וזה מחשבת און נגד השם, גם תואנה היו מבקשים כי לא היו חסרים דבר שהרי המן שאכלו אין כמהו בטעם וכח, והצטערו על חנם באנינות בלי סבה, ועל שצשת הכונות האלה אמר הכתוב כמתאוננים, והנה סתם הכתוב עיקר חטאם והמשורר המביע חדות מני קדם ביאר הדבר בארוכה ואמר ויוסיפו עוד לחטוא לו וכו' וינסו אל בלבבם וכו' (תהלים ע"ח י"ו):

וראו ודעו. הסדר תמיד ודעו וראו שהראיה מוסיף על הידיעה (ש"א י"ב י"ז, י"ד מ', כ"ד י"א, כ"ה י"ז ש"ב כ"ד י"ג, מ"א כ' ז' וכ"ב, מ"ב ה' ז'. ירמיה ב' י"ט) ופה הכונה בהפך ראו ועכ"פ ודעו עפ"י הודעת אחרים. ומוסיף ובקשו, ובשמואל א' (כ"ג) ודעו וראו את מקומו וכו' וראו ודעו מכל המחבאים, שתחלה צוה שלא די הודעת אחרים רק יראו בעיניהם, ואז מן הראיה ידעו עפ"י השכל מכל המחבאים וכו' :

והאלהים אנה לידו. זִמֵּן לְיָדוֹ, לְשׁוֹן "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" (תהילים צ"א), "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (משלי י"ב), "מִתְאַנֶּה הוּא לִי" (מלכים ב ה') – מִזְדַּמֵּן לִמְצֹא לִי עִלָּה: