פרשנות מצטטת על מלכים ב ה:כו

ואז הודה איוב כי לא השכיל בכל ויכוחו, אבל גילה דעתו כי לא ליבו הלך אחר דברי פיו בכל זמן הויכוח, שבאמת בלבבו היה מאמין בהשגחה ובהישארות הנפש, וכל ויכוחו היה רק לנסות למצוא בזה דרך על־פי העיון והשכל, והיה דרך החיפוש לבד, כמו שאמר אדון הנביאים (שמות לג יח): "הראני נא את כבודך", שהוא גם כן חקר על זה מתחילה בדרך השכל, והוא התעסק בספר איוב שכולל חקירותיו ועיוניו בפרטים אלה, וכאשר ראה שאי אפשר להשיג מענה על פי השכל, ביקש שיודיעהו ה' בעצמו את כבוד משפטיו והנהגתו, כמו שהראה לאיוב, ויורהו ויאמר לו, ואז ניחם על עפר ואפר.

ואחרי הקדמת כוונתו. אפרש הדברים ואתיר השאלות, הנה הביא הרב כאן שיאמר לב על אמצע הדבר, לפי שהעצה והמחשבה השלימה היא תמיד באמצע הדברים, ולפי שבדברים המעשיים תמצא ראשונה המחשבה, ואח"כ הרצון בבחירת עשייתו זכר כלם, ואחריהם הביא שתוף השכל והוצרכו כלם כדי לפרש פסוק ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, כמו שאמרתי והותרו עם זה השאלות א' ב'. והביא הרב בענין המחשבה לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו (מלכים ב' ה' כ"ו) והוא משאר (צ"ל משאלת) אלישע לגחזי כאשר הלך אחרי נעמן לשאל ממנו. ויהיה פירוש הכתוב לדעת הרב בתמיה כאילו אמר הנביא התחשוב גחזי שכאשר הלכת אתה אחרי נעמן לא הלך לבי ומחשבתי אחריך. ולא הייתי במחשבתי שם עמך כאשר הפך איש מעל המרכבה. והנה הביא הרב ג"כ שתוף עצה עם היות אפשר לפרש הפסוקים שהביא על הרצון או על השכל, לפי שכפי מה שזכרתי בדברים המעשיים אחרי המחשבה תמצא העצה והרצון. וגם כדי לכללה בפסוק בכל לבבך. וגם שראה הרב הפסוקים יוכיחו שיכוונו בעצה, מאמר ואוילים בחסר לב ימותו, למה שאויל הוא נעדר העצה ואינו נעדר הרצון, גם לא יאמר על נעדר השכל. וכן לא יחרף לבבי מימי ראה הרב לפרשו על העצה מפאת ראש הפסוק שאמר בצדקתי החזקתי ולא ארפה קודם לא יחרף לבבי מימי, כי צדקתי הוא דומה ללבבי, שנא' על העצה הצודקת, ולזה אמר הרב כי ראש הדברים בצדקתי החזקתי שהיא הוכחה מהתחלת הפסוקים. ולפי שלא יקשה לפירושו אמרו יחרף כאלו היא מורה על הפעלות גשמיי, לז"א ומענין יחרף אצלי וכו'. ואחרי זה הביא הרב שתוף אחר מהרצון, והביא ונתתי לכם רועים כלבי, ואין אצלי בזה טענה כי אם שהרב לא השגיח בפסוק שהביא שהיה מיוחס להש"י. ואחריו הביא השתוף האחרון מענין השכל:

ושער בנגע הפך לבן: פעל "הפך" לא בא רק על השינוי. אם שינוי מקום או מצב: "הפך פניו", "הפך ידו", "ויהפך את הערים". אם שינוי תכונה ואיכות: "הפך ים ליבשה", "הפך לבם לשנוא עמו". ובמכלתא (בשלח דף כף) "ויהפך לבב פרעה" לשעבר וכולי, ולא יצדק על דבר שלא נעשה בו שינוי. וז״ש הפך לבן לא הקודם שאם היה לבן מתחלתו לא יצדק פעל הפך והיל״ל ושער בנגע לבן: ועדיין יצויר שהיה ההיפוך בתחלה שהיה שחור ונהפך ללבן ואח״כ בא הנגע . אך הלא אמר בנגע הפך לבן משמע שהנגע הפכה את השער . ודע כי פעל הפך מצאנוהו עומד׳ ויוצא . "כאשר הפך איש מעל מרכבתו" (מלכים ב ה׳:כ״ו) הפכו ביום קרב (תהלות עח) – עומד. "הפך לבם לשנוא עמו" (שם קה) "הפך את מימיהם לדם" (שם שם) – יוצא . וכ"מ שהוא עומד נפרשהו יוצא בגוף הפועל "כאשר הפך איש" פי׳ הפך א״ע, "הפכו ביום קרב" – הפכו א״ע. וזה לא יצדק רק בבעל בחירה הפועל בעצמו וממילא פה היא יוצא בהכרח שהנגע הפכה אותם. ומזה מבואר שאם שער לבן קודם לבהרת טהור. ופלוגתא דת"ק ור"י מובא (במשנה יא דנגעים פ"ד) ובכ"מ בש"ס. וי"ג בדברי ר"י קיהה בקוף ועי" בתוי"ט ובתוס' בכ"מ בש"ס פלפלו בזה ואכמ"ל. ופירושו שר"י קיהה וטיהר