וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיִּקַּ֤ח הַמַּכְבֵּר֙ וַיִּטְבֹּ֣ל בַּמַּ֔יִם וַיִּפְרֹ֥שׂ עַל־פָּנָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וַיִּמְלֹ֥ךְ חֲזָהאֵ֖ל תַּחְתָּֽיו׃ (פ)
רמב"ם
בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן ובית הלל אומרים על הכסת: פירוש מקנח מנגב. ופירוש מפה היא היריעה הפרוסה על השלחן. וכסת הוא המכבד [צ"ל המכבר מלשון הכתוב (מ"ב ח, טו) ופירש רד"ק שהוא כר] שישב אדם עליו מצמר או ממשי או מפשתים ובית שמאי אומרים שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה וכל מי שיקנח במפה ההיא יטמא ידיו ובית הלל אומרום שמא יהיה השלחן טמא ונטמאו המשקין אשר במפה ויטמאו האוכלין ובית שמאי אומרים שכל שלחן שענינו כך אסור להשתמש בו. וכל זה נוהג על העקרים שיתבארו במסכתות שזכרתי לך:.
מצודת ציון
בשמיכה. היא כסות עב ויוצאים ממנה ציציות, וכתרגום יונתן: בגונכא, וכן (מלכים ב ח טו) ויקח המכבר, תרגם יונתן: גונכא:
מחוקקי יהודה; יהל אור
(ל) כי ימיתוהו וכן עשה חזאל בלקחו ממחרת המכבר, ויטבל במים ויפרוש על פניו וימת (מ"ב ח טו) כי הוא אמר לו שלרפואה היה עושה לו, והוא היה עושה לצננו ולהמיתו: