וְלַגֹּֽדְרִים֙ וּלְחֹצְבֵ֣י הָאֶ֔בֶן וְלִקְנ֤וֹת עֵצִים֙ וְאַבְנֵ֣י מַחְצֵ֔ב לְחַזֵּ֖ק אֶת־בֶּ֣דֶק בֵּית־יְהוָ֑ה וּלְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יֵצֵ֥א עַל־הַבַּ֖יִת לְחָזְקָֽה׃
הכתב והקבלה
ויצאה אשתו עמו. מי הכניסה שתצא אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו (רש"י מרבותינו בתלמוד ומכילתא) ומלשון המקרא משמע הכי, כי אם יהיה המכוון במקרא להודיענו שלא יצא העבד לבדו בלעדי אשתו, היה ראוי לתלות היציאה בעבד ולומר "יוצא עם אשתו," אמנם מדתלה היציאה בה בלשון ויצאה אשתו, משמעותו שעד הנה היתה גם היא בבית האדון ומוטלת עליו למזונותי', דאין לומר לעבודה, כי היא לא נמכרה אליו. ונ"ל עוד דלאו מדיוקא לבד נפקה לרבותינו חיובא דמזונו', אבל לישנא דקרא עצמו פירשוהו למזונו', כי שרש יצא ישמש גם להוצאת ממון לקנו' דברים המצטרכים, כמו (מלכים ב י״ב:י״ג) ויוציאוהו לחרשי עץ וגו' ולכל אשר יצא על הבית. וכלשון הוצאה המורגל ברבותינו לצרכי הבית (אויסגאבען). ומלת ויצאה אף שתמונתו כפעל יתבאר כמו שם, דומה ללשון למען ייטב לך שפירושו יהיה טוב לך, והיא פעולה המתמצעת בין פועל למתפעל (כמ"ש בכי תשא למ"ד ל"ב לא ייסך, ובאחרי מות י"ח כ"ב ואת זכר לא תשכב) ופירוש ויצאה, הוצאתה תהיה לה, וטעם ויצאה אשתו עמו הוצאו' ממון המצטרך לאשתו (מזונותיה וכסותה) תהיה לה שוה עם בעלה העבד (זיינע פרויא זאָלל איהרע ערפאָרדערליכען אויסגאבען האבען, מיט איהם גלייך) כחיוב האדון במזונו' העבד כן חיובו במזונות אשת עבדו, ומלת עמו יורה על השואה כטעם כמו, כענין עם מלכים (איוב ג׳:י״ד) ר"ל כמלכים. עם אדם לא ינגעו (תהילים ע״ג:ה׳) כמו אדם. ולפי"ז סיפי' דקרא דומה לרישא, כמו דבגפו יצא אין המכוון בו על רגע היציאה לבדה, דהא כל זמן עבודתו הוזהר האדון להשאירו יחידי בלא אשה עד צאתו ממנו, ככה ויצאה אשתו אין המכוון בו על רגע היציאה שלא תשאר אז בבית האדון, דא"כ אין יציאה זו דומה להקדום אליו, אבל כל זמן היות העבד בבית אדונו מחוייב האדון לזון אותה עד צאתו ממנו. והא דחייב האדון במזונו' אשת עבדו, כתב הריטב"א (בחי' לקדושין ד' כ"ב) אף ע"ג דהעבד עצמו אינו חייב במזונותי' מה"ת, מ"מ כיון דסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו רצתה התורה שלא יפסידו מפני מכירתו, ושיהא הרב זן ומפרנס אותן. דקים ליה לרחמנא שאילו לא נמכר היה מפרנס אותם, הלכך חייב במזונותיהם וכסותם. עמ"ש בהר כ"ה מ"א ויצא מעמך:
ר"ש משאנץ
מחצב. צור שחוצבין ממנו אבנים לבניין קרוי מחצב מלשון ואבני מחצב (מלכים ב י״ב:י״ג) ופעמים שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו וזהו לשון פתיחה ויש שמגולה מקצתו וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו בתחלה בשביעית אסור לפותחו אא"כ יש בו מן הפתוח ומגולה כדי לחצוב ממנו שלש מורביות כלומ' שלש שורות של אבנים. מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלש אמות אורך ורוחב על רום ג' דהיינו כ"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורביות ומורביות וכן היה דרכן לסדרן בשדה לאחר חציבתן לג' שורות של ג' ג' שהם ט' אבנים ויש כיוצא בהן ג' שורות סדורות זו על זו דהא ברום שלש קתני הרי כאן שלשה פעמים בכל אחת ולכאורה לישנא דמתני' משמע כ"ז לג' המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום ג' אמות שכן דרך לחצוב בתחלה וניחא טפי לפי שהאבנים ארוכות קוראין להן מורביות מלשון מורביות של תאנה דפרק ב' דתמיד (מ"ג) מורביות של ערבה דפ' לולב וערבה (סוכה דף מה.) וטעמא דמתני' דלא יפתח שלא יאמרו לתקן שדהו הוא מכוין להיות ראוי שדהו לזורעה בשביעית אי נמי כשחופר לגלות המחצב יאמרו עודר כדי לזרוע אבל בשיש מקום מגולה שראוי לחצוב כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבני בנין עביד ואיכא דשרי בתוספתא אפילו מתכוין לעשות שדה לצורך מוצאי שביעית ולא חיישינן למיחזי כמתקן לצורך שביעית כיון דאיכא שיעור מרובה כל כך לא חשו למראית העין משום דמאן דחזי קאמר לצורך אבנים לבנין קא עביד ויש (מפרשים) עוד לא יפתח אדם מחצב לכתחלה אלא אם יש בו במה שחצב ממנו קודם שביעית כ"ז אבנים דאילו פחות מיכן חשיב השתא כחוצב בתחלה אבל אין לשון התוספתא משמע כן דקתני סיפא סלע שצף על גבי הארץ ואיגד יוצא ממנו אם יש בו כשיעור הזה מותר ואם לאו אסור:
מנחת שי
ויתר דברי יהואש וגו' ואשר נלחם עם אמציהו. בכל הספרים כתוב בוא"ו ובאחד מן הספרים כ"י היה כתוב בוא"ו ואחר כך עבר עליה קולמוס. ולפי דעתי נשתבש במה שנמצא כתוב במסורת ויתר דברי יואש דאשר נלחם וסדרא ממסרה אטעיתיה סבר דדין הוא ולא הוא דהכא כתיב יהואש ומסרה קתני לי' אפסוקא דלעיל (י"ב י"ג) דכתיב יואש: