וְהָעַוִּ֛ים עָשׂ֥וּ נִבְחַ֖ז וְאֶת־תַּרְתָּ֑ק וְהַסְפַרְוִ֗ים שֹׂרְפִ֤ים אֶת־בְּנֵיהֶם֙ בָּאֵ֔שׁ לְאַדְרַמֶּ֥לֶךְ וַֽעֲנַמֶּ֖לֶךְ אלה [אֱלֹהֵ֥י] ספרים [סְפַרְוָֽיִם׃]
אברבנאל
וידבר ה' אל משה לאמר ואל בני ישראל תאמר וגו' איש איש אשר יתן מזרעו למולך וגו' עד סוף הסדר. דעת הרב המורה בעבודת המולך כפי מה שכתב בפ"לז ח"ג הוא שהיתה לבד העברת אדם את בנו ובתו באש ושהיו עושים כן כדי שיחיו הבנים ושלהיות המעשה ההוא נקל לעשותו והתועלת המקווה ממנו עצור בעיניהם היו בני אדם נמשכים בה ולכן הזהיר והחמיר הכתוב באזהרתו מאד. וכתב הרב שגם היום הנשים עושים כן שישימו על האש ריח מוסרח ומעבירין עליו בניהם והוא מדרכי האמורי וזה גם כן דעת רש"י שהמולך עבודתו כך היה שמוסר אדם את בנו לכומרים והם עושים שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש אבל לא היה נשרף. ודעתי מאן ימאן מלקבל דבר זה כי אלו היה הדבר כל כך נקל לא היתה התורה האלהית מחמירה כל כך באיסורו והרחקתו. והנה ירמיהו הנביא ע"ה אמר (ירמיהו ז׳:ל״א) על זה ובנו את במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש שביאר שהיה ענין העבודה הזאת שריפת הבנים והבנות באש. ואין לך שתאמר שזה שזכר הנביא היה בגיא בן הנום ושאין זה המולך שהיא עבודה אחרת שהרי ביאשיהו כתיב (מלכים ב כ״ג:י׳) וטמא את התופת אשר בגיא בן הנום לבלתי העביר איש את בנו ואת בתו באש למולך. הרי שביאר שהתופת אשר בגיא בן הנום היה במת המולך ושם היתה עבודתו. וההעברה אשר זכרה תורה אינה העברה בין שתי מדורות או למעלה מן האש כדברי הרבנים האלה ז"ל אבל ענינה השריפה וכן כתב הרב הנחמני בפירושו וכן אמר הכתוב וגם את בניהם העבירו באש לאכלה ולזה נקרא בדברי ירמיהו במות התופת אשר בגיא בן הנום גיא ההריגה מפני שהיו הורגים שם הבנים והבנות באש. (ירמיה שם) וכתוב ומלאו את המקום הזה דם נקיים ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלה על לבי. כי היה ענין העבודה ההיא לשמש המושל על האש. ולהיות השמש כמלך בין הכוכבים והגדול שבהם היה נקרא אצלם מולך מפני ממשלתו ונקרא גם כן בשם בעל כי הוא אדון ובעל ההויות ומאשר היה השמש מושל ביסוד האש והוא כלי פעולתו היו העובדים אותו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם אשר בכחו נולדו להם באש כאלו יאמרו ממך הכל ומידך נתנו לך. ואמרה התורה לשון העברה לפי שהיתה העבודה להעבירו מרשותו ומתחת ידו ולהעבירו באש כאלו הוא מתאחד עם סבתו. אבל העיקר היה שימות שם באותם העבדות לא שיכניסום באש להיותם נשרפים שם בעצים אלא שיעלו אותם באש ובו יעבירום פעמים רבות עד שימית הילד באותן העברות מכח האש ולכך יקראום עולות. והעברה למולך היא העבודה. והמולך היא עבודה קדומה כי הנה במצרים היו עושים אותה המצרים ולכך זכרה התורה בהא למ"ד הידיעה ומזרעך לא תתן להעביר למולך ואומר (מלכים ב י״ז:ל״א) והספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים והוא המולך עצמו שהיה ביניהם. וכן בני עמון היו קוראים לשקוץ שלהם מולך כי הוא מלכם. והוא הבעל הנזכר סתם בנביאים הבעל הכל רומז לכוכב חמה המושל ביסוד האש ולכן עשה אליהו בחינת נביאי הבעל באש שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ד) והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים. האמנם נקראת בדברי הנביאים במת התופת שהכומרים עשו שם בימי רשעי ישראל במה גדולה לאותה עבודה לאותו מקום היותר מקולל וזר ונבאש שהיה בירושלים והוא גיא בן הנם. ושם היו באים האנשים ונותנים בניהם ופרי בטנם לזבוח לשמש ולפי שהכומרים היו מעבירים אותו הבן או הבת כל כך פעמים עד ששם ימותו בחום האש והיו הילדים צועקים בקול גדול בצאת נפשם מכח השריפה ולכן כדי שלא יכמרו רחמי האב והאם על בניהם על יללתם וצעקתם בעת השריפה היו הכומרים תוקעים בתופת ומשמיעי' קולות רבות לבלבל השומעים באופן שלא תשמע צעקת הילדים. ומהיות העבירה הזאת גדולה מכל העבירות להקריב אדם קרבן לאחד מכוכבי השמים לא מבקרו וצאנו אלא מזרעו ופרי בטנו היוצא מחלציו הזהירה התורה על זה את כל איש ישראל וגם את הגר אשר יגור בתוכם שאיש מהם לא יתן מזרעו למולך. ומפני זה שהיה ענין העבודה ההיא שהאדם שהיו לו בנים ובנות רבים יתן אחד מהם לגבוה שהוא השמש המולך עליהם ויהיה זה קרבן בעד הבנים הנשארים ועל אביו ואמו להציל אותם ממות ולהחיותם ולכן אמרה תורה אשר יתן מזרעו למולך רוצה לומר שיתן אחד מבניו לאותה עבודה במקום קרבן בעד השארית הנמצאת אצלו. ולכך אמרו הקדושים ז"ל מזרעו ולא כל זרעו לפי שדבר הכתוב בהווה שכן היתה העבודה ההיא שיתן קצת הזרע קרבן בעד השארית והיה רחוק מאד שיתן אדם את כל בניו וכל זרעו אשר נתן לו האלהים למאכולת אש. והתורה לא צותה ולא הזהירה על הנמנעות ולא על הדברים שיקשה מציאותם וכן הוא היות האדם מעביר עצמו למולך או כל בניו יחד כי איך יוכל האדם בטבעו לעשות כן מרצונו. ומפני זה היה עיקר המצוה שלא יתן אדם מזרעו למולך והותרה השאלה הא'. ויש מפרשים שבעבור שהיו הרוגי ב"ד מיתתם כפרתם אמר הכתוב שמי שיתן קצת מזרעו למולך חייב סקילה אבל הנותן כל זרעו למולך לא רצה הקב"ה שיהיה נסקל כדי שלא תהיה מיתתו כפרתו אבל שיהיה ענשו לעולם הבא עונש נצחיי לנפש. ואינו נכון כי הנה בנותן מזרעו למולך או בן או בת יהיה מעט או הרבה להיות העבירה ההיא גדולה מכל העבירות. ואין ערך לכל שאר דרכי העכו"ם עמה יהיה ענשה כל כך עצום כפי גזרת הכתוב שמות יומת האיש ההוא עם הארץ ירגמוהו באבנים רוצה לומר עם אותה הארץ היושב בה. ואולי שכיון הכתוב בזה שמבלי התראה ולא חקירת ב"ד ירגמוהו. ומלבד העונש ההוא הגשמי הודיע יתברך שהוא יתן את פניו באיש ההוא ויכריתהו מקרב עמו ואין זה אלא בעולם הנשמות כי כמו שהיה המוסר עצמו על קדושת השם שכרו גדול מלפרש ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתו כך המוסר עצמו ובניו על עכו"ם היה ראוי שיגדל ענשו בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו אמרו והכרתי אותו מקרב עמו יען מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. רוצה לומר שבמקדש ה' היו זובחים שור או כשב או עז ובבמת המולך היו זובחים בני אדם. כאלו שלחן ה' נבזה הוא ולכך יזבחו עליו חלב ודם הבהמות ובמת המולך היא טהורה ונכבדת כי שם היו כומריהם זובחי אדם ועל זה נאמר כאן זובחי אדם למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי כי יורה שהמולך היה נכבד וקדוש מהאל יתברך לפי שיחס הנעבד אל הנעבד יחס העובד אל העובד. והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הב' והד'. ולפי שהיה אפשר שעם הארץ העלימו עיניהם מן האיש ההוא לבלתי המית אותו ויהיה זה בחשבם שדי לו בעונש הנפשיי שיקבל מיד השם וירצו להקל בענשו הגשמיי. אמר יתב' שאז יחרה אפו לא לבד להעניש את החוטא עצמו אבל גם לכל משפחתו כי אחרי שהעלימו עיניהם מלהענישו ומפני משפחתו העלימו עם הארץ עיניהם הרי הם כעוזרים במעשהו ולכן אותו החוטא עצמו וכל מי שהיו עמו באותה עצה יכרית מקרב עמם ואת כל הזונים אחריו ואם אינם ממשפחתו הואיל והם עוזרים לו הרי הם כזונים אחרי המולך. ולפי שלא יחשב שכל בני המשפחה יוכללו בעונש הזה בין שיהיו יודעים בדבר או לא ידעו. לכן אמר הכתוב לזנות אחרי המולך כי הם יהיו בעונש הכרת לא אחרים שלא ידעו בדבר. ויהיה אם כן מלת לזנות מוסב על משפחתו שזכר. ולכן לא אמר בכל משפחתו שלא יהיו בכרת אלא בני המשפחה הזונים בזה. והיותר נכון בעיני כי בעבור שהיה הנותן מזרעו למולך חושב שמפני זה יחיו בניו וקרוביו. לכן אמר יתברך שאם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם לבלתי המית אותו עכ"פ יהיו פני ה' בו ובמשפחתו שהם בניו אחיו וקרוביו אשר כיון בעבודה ההיא להחיותם ולהצילם ממות כי יהיה הדבר בהפך שכלם ימותו בכרת. והותרה השאלה הג' והה'. והנה אמר אח"ז והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים. כאומר והראיה שהעונשים האלה יכבדו על הנותן מזרעו למולך מפני כובד העבודה וקשיה. כי הנה הנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם לא יענש כי אם בעונש אחר והוא הכרת לפי שלא הגיע חטאו לרשעת עבודת המולך שנזכרו בו שני העונשים. והנה לא זכר כאן מעונן ומנחש ומכשף במיתה לא בב"ד ולא בידי שמים כי הוא במלקות והותרה בזה השאלה הו'. הנה התבאר למה החמירה התורה כל כך עבודת המולך ולמה לא זכר עונש למעביר עצמו למולך כי אם לנותן לפי שהנשרף מדעתו אינו בר דעת ולכך היה העונש לאביו המעביר אותו ושלהיות החטא כל כך עצום נתחברו בו מיתה גופיית ומיתה נפשיית והתבאר מהפסוק הראשון ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי נאמר על כרת הנפש. והפסוק השני ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו. ידבר בכרת ימיו. והתבאר סמיכות והנפש אשר תפנה אל האובות שהוא לתת הפרש בין עונש לעונש ובין חטא לחטא. והנה אמר אחר זה והתקדשתם והייתם קדושים. להגיד שראוי שהם מעצמם יתקדשו מעשות התועבות אשר זכר ואם הם יתקדשו וישמרו עצמם מזה יקנו קנין השלמות חזק וקבוע בנפש ויהיו קדושים בעצמם ועל זה אמר והייתם קדושים. והנה נתן בזה שתי סבות. האחת להיות ה' אלהיהם משגיח בכם ושכינתו בתוככם ולכן ראוי שתהיו תמיד בקדושה ושמירה רבה כדי שתחול בכם ההשגחה והשפע העליון מבלי מונע. והסבה השנית היא לפי שהשם ית' צוה במצות האלה ולכן ראוי לעשות דברו ומצותו. וזהו אמרו ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם אני ה' מקדישכם רוצה לומר כיון שהם חקותי חוקים אשר חקקתי ושמתי ביניכם ראוי שתשמרו אותם כיון שאני הוא המקדש אתכם בם. והותרה השאלה הז'. והנה סמך לזה איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו כדי להעיר הסבה שבעבורה הכביד כל כך בעונש העובד את המולך. והיה כי הנה כל אדם בקללו את אביו ואת אמו שהם גשמיים כמוהו ראוי שיומת ק"ו לשכינה שהנותן מזרעו למולך הוא מקלל את אביו שבשמים ולכן ראוי שיומת עליו ומפני זה נאמר כאן בתחלת הפסוק מלת כי המורה על הסבה כי איש איש כי יקלל וגו' וכאלו אמר כי הנה כל איש ואיש כאשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת וכמו שאמר בחללו את שם קדוש ישראל. ולפי זה תהיה מלת כי הראשונה בפסוק לשון נתינת הסבה ומלת כי השנית שאמר כי יקלל את אביו ואת אמו הוא לשון כאשר והותרה בזה השאלה הח'. ולפי ששלמות האדם נכלל בדברים שבינו לבין המקום ובמה שבינו לחבירו. והיה שכבר זכר מה שבין אדם למקום זכר אח"ז מה שבין אדם לחבירו והביא העריות כלם כי עם היות שכבר נזכרו בסדר אחרי מות הנה לא נזכרו שמה אלא איסורם לא ענשיהם ובמקום הזה פירש ענשיהם. אבל לא נזכרו כאן העריות באותו סדר מהקדימה והאיחור שנזכרו שמה אלא הנוהג קודם למה שאינו נוהג. ולזה התחיל באשת איש ואח"כ שאר העריות וברובם אמר דמיהם בם ר"ל כי הם היו סבת מיתתם ועל ראשם יהיה דמם. ובקצתם אמר גם כן תבל עשו והוא בדברים שכפי הסדור המדיני הם כ"כ מגונים כמו שהם אסורים כפי התורה. ובקצתם אמר תועבה עשו וגם זה ענינו שהם חייבו מיתתם. ואמנם בשוכב עם הבהמה צוה ואת הבהמה תהרוגו כבר ביארו חכמינו זכרונם לברכה הטעם בזה והוא כדי שלא תשאר מזכרת עון ממי שחטא בזה. ואמנם בשוכב עם אחותו אמר חסד הוא מענין חסרון מלשון פן יחסדך שומע. והנה מאלה העריות מה שנאמר בהם מות יומת מיתתו בחנק. ודמיהם בם ענינו שהם גרמו מיתתם ברוע מעשיהם ונתחייבו בדמם וכל מקום שנאמר דמיהם בם לבד הוא בסקילה שעל דינם אומרים לו דמך בראשך ולא בראשנו. ומיתת השריפה אינו חמורה כסקילה אך היא חמורה מהחנק. וכל שאר העריות שנזכרו בסדר אחרי מות ולא נזכרו פה הם בכרת כמו הלוקח שתי אחיות ובת בנו ובתו. ולחנם רמז הראב"ע שלא הזכיר עונש אחות האב ולא עונש שתי אחיות והמשכיל יבין. שרצה בזה שמפני כבוד עמרם ויעקב אבינו שנשא עמרם את דודתו ויעקב שתי אחיות לא נזכרו בתורה ענשיהם וכבר כתבתי שאין טעם ולא אמת בדבריו כי העריות האלה הן אסורות מן התורה ולכן קודם נתינת התורה היה בלתי אסור מה שנאסר אח"כ אבל לא נזכרו כאן ענשיהם לפי שהם בכלל כל העריות שהם בכרת כמו שזכרתי וזכר השוכב עם דוה והיא הנדה או זבה לשון גנאי ומאוס מאד ונקראת נדה לפי שהיא נודדת ממקום למקום להתרחק הבעל ממנה. ונקראת דוה לפי שראשה ואיבריה כבדים עליה כדברי רש"י. ואמר בסוף המצות האלה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי. להגיד שעם היות שלא נזכרו כאן בפרשת מצות אחרות שבאו בתורה ראוי שעל כלם יהיו נזהרים לשמרם כי כלם נכללות בכלל שלא ילכו בחקות הכנעניים ומשפטיהם לפי שהוא יתברך הבדיל אותם מכל העמים בקדושה ושפע עד שמפני זה צוה שיבדילו בין הבהמה הטמאה לטהורה כדי שלא ישקצו את נפשותיהם בבהמה ובעוף הטמא כי היו המאכלים הטמאים מקנים מזג רע בגוף ותכונה רעה בנפש ולכך היה הבדל המאכלות הכנה למעלת הנפש. ומזה תדע שלא בא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה בזה המקום מכוון לענין הטהרות כי אם לעשות ממנה ראיה לקדוש העם והבדלו מיתר העמים בכל עניניהם. ולכך אמר בסוף הדברים והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כי זה היה התחלת המאמר וכונתו. והנה אמר עוד איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני כפי חז"ל להודיע שמיתתו בידי אדם כשיהיו בו עדים והתראה. אבל גם לדבריהם אין ספק שבא הפסוק הזה שלא במקומו וגם יקשה אמרו כי יהיה בהם אוב או ידעוני כי היה ראוי שיאמר אשר יפנה אל האוב או אל הידעוני לא אשר יהיה בהם. ולכן אחשוב לפרש בו ע"ד הפשט שמפני שזכר כאן שיתרחקו מעבודת המולך וכל מיני העוננות ומעשה האוב והידעוני שהיו עושים עם עצמות אדם או עצם חיה ידועה שהיו שמים תחת הלשון לדבר עתידות. והיה שכבר ימצאו מבני אדם שלא יעשו מלאכה מאלו המלאכות הטמאות. אבל יאמרו שבעצמם וטבעם יש כח שד או אוב וידעוני יגידו בו הדברים הנעלמים לכן הזהיר עליו יתברך ואמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני. ואין פירושו שיפנו אליהם לעשותם כמו שאמר למעלה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אלא שיש בהם ר"ל שימצא בהם בעצמם לפי דבריהם כח אוב וידעוני שהוא כח שד להגיד הדברים הנעלמים העתידים. כי הנה האיש או האשה אע"פ שלא יעשה מלאכה בזה כיון שהוא מפורסם שהאוב או השד הוא בקרבו והוא מודיעו מה שיהיה מות יומת באבן ירגמו אותו כי הוא באמת קוסם קסמים מסית ומדיח דובר שקרים ואין ראוי שישב בתוך עם ה' להוליכם אחרי ההבל והכזב והותרה בזה השאלה הט' והי': תם סדר קדושים תהיו:
אברבנאל
כי אתה בא אל הארץ וגו' עד כי הגוים האלה וגו'. ענין המצוה הזאת היא להרחיק את ישראל מדרכי האמורי ותועבות הגוים. וכבר ביאר המצוה הזאת באמרו בפרשת אחרי מות וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. ועתה יזכור מעשיהם שהם תועבה. וגם באה אזהרה בסדר קדושים כי שם אמר לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו וגו'. אל תפנו אל האובות ואל הידעוני' וכן באה שם פרשת המולך שהוא המעביר בנו ובתו באש. ובפרש' משפטים הזהיר על הכשוף. האמנם נזכר' המצוה הזאת כאן לבאר בה דברים שהם אסורים גם כן והם הקסמי' וחובר חבר ודורש אל המתים ובא גם כן לבאר שבעבור התועבות האלה גורש הגוי ההוא מן הארץ כי אלה היו מיני העכו"ם ואחריהם היו נמשכי' לאסורי העריות ושאר הדברים אשר שנא השם יתברך. וביאר בזה עוד ואמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וענין הנביא אשר יזכור. והנה זכר באיסור העבירה הזאת תשעה שמות. האחד מעביר בנו ובתו באש. הב' קוסם קסמים. השלישי מעונן. הרביעי מנחש. החמישי מכשף. הששי וחובר חבר. השביעי ושואל אוב. השמיני וידעוני. הט' ודורש אל המתים, וכבר חשב הרמב"ן שכל אלה מיני כשוף. ושאמרו ומכשף היו כולל ושהאחרי' הם פרטיו. אבל מאשר נזכר מכשף בתוכו לא בראש ולא בסוף. ראוי שנאמין שהוא אחד מהמינים האסורים ושאינו סוג כולל להם אבל ענינם כפי מה שיעידו הכתובים וקבלת חז"ל. הוא על זה הדרך, הנה האחד שהוא מעביר בנו ובתו באש היו עושים בזה הדרך מדברי רש"י שכתב שהיא עבודה שהיו מוסרים את בניהם לכומרים והכומרים עושים ב' מדורות גדולות ומעבירין הבן ברגליו בין ב' מדורות האש ואליו נטה גם כן ר"א. ואם היה זה כן לא היתה התורה כ"כ מפליגה לספר ברשעת הפועל ההוא. אבל האמת הוא כדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בפר' אחרי מות שהיא שרפת הבנים הקטנים לאותו האלוד הנקרא מולך. או שהיתה העבוד' ההיא נקראת מלכות בפי העובד. ואולי היתה העבודה הזאת מיוחדת לשמש ולכן היה דינה בשריפת הבנים שהוא מושל ביסוד האש ועליו אמר הנביא ירמיה (סימן ז') ובנו בית התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי. ואמר במקום אחר (שם י' ט) ובנו במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי. כי שני השמות היו לו מולך ובעל ושניהם קרובים בהבנתם. והיה נקרא תופת לפי שבשעת העבודה היו הכומרים תוקעים בתוף כדי שלא ישמעו האב והאם צעקת הילד במותו, וכן (מלכים ב י״ז:ל״א) הספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים ועם היות שקצת רז"ל בפרק ד' מיתות הבינו ענין המולך כדברי רש"י. הנה אחרים הבינוהו כדעת הרמב"ן. כמו שבא במסכ' סנהדרין והוא הנראה יותר מן הכתובים. וארז"ל אף חזקיהו מלך יהודה בקש אחז אביו לעשות לו כן וסכתו אמו סלמנ"דרא. והכתוב אומר (שם ט"ז) באחז וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' וגו'. הרי לך שאמרו בכאן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ענינו שהיו שורפים את בניהם ואת בנותיהם הקטנים באש לעבודת המולך. ולהיות זה היותר מגונה שבפעולות. כי לא יחוסו על פרי בטנם וישרפוהו באש. לכן החמירה התור' עליו כל כך ואמר אשר לא צויתי. להגיד שלא צוה השם יתברך בתורתו שיעשו לו ית' שום עבודה מהעבודות האלה הקשות וכבדות ורחוקות מטבע האדם. והם היו עושים אותם לבטלה לאלהיהם אשר לא יועילום בעבודתם. ולזה נזכרה העבודה הזאת ראשונה להיותה החמורה מכלם. והב' הוא אמרו וקוסם קסמים. וכבר נודע שהקסם הוא הגדת העתיד בחוזק הכח המדמה עד שישער במה שיהיה עתיד ולא יחטא. והנה הפלוסוף בספר החוש והמוחש עושה מאמר אחד. בחלום ובקסם ובנבואה. לפי שהם כלם אצלו מיני הגדת העתידות מפועל הכח המדמה. וכן הביאו הרב רלב"ג בספר מלחמות ה' אשר לו. ורבי אברהם שמו מחכמת משפטי הככבים. ואלו היה כן לא תאסור התורה כל כך. ושלמה אמר (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך להגיד שכל דבר לא יכחד מן המלך כי הכל גלוי לפניו כאלו קסם על שפתיו להגיד כל אשר יהיה. אבל האמת הוא שהקסם הוא מין מהגדת העתידות נעשה בתנועות ותחבולות וכלים מכלים שונים. וכמאמר הנביא (הושע ד׳:י״ב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. והרמב"ן כתב בפרשת אחרי מות בענין המולך שהמעביר בנו ובתו באש היה ראוי להיותו קוסם. כי יחשוב שעם העבודה ההיא יבא לקסום ולהנביא מאת הבעל אשר העלה אליו עולת הבנים ושאלה היו נביאי הבעל המקריבין לו בנים ובנות ויראו להם חלומות שוא וקסם וכזב וכן נאמר במנשה (ד"ה ב' ל"ג) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום וענן ונחש וכשף וגו'. ונאמר ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו. והג' מעונן והד' מכשף. וכתב הרמב"ן שמעונן הוא היודע בעננים ושופט מהם. ומדברי הרב ראב"ע הנה מנחש הוא המביט בצפצופי העופות או בכנפיהם כענין שכתוב (קהלת י׳:כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. ושמנחש הוא מלשון (תהילים קי״ט:ס׳) חשתי ולא התמהמהתי. שכל מה שימהר להודיע בעתיד ימהר יחישה מעשהו. ולכן כל הודעת העתיד יקרא נחש. ובבלעם כתיב (פ' בלק) ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים והיה קוסם כמו שכתוב (יהושע י״ג:כ״ב) ואת בלעם בן בעור הקוסם. כי כל המלאכות האלה היו להגדת העתיד אם לא שיהיו מדרכים ואופנים וכלים מתחלפים. וחז"ל אמרו והוא היותם נכון כפי הוראת הכתובים. שמעונן הוא בוחר השעות והימים לעשות בהם הדברים שיצליחו כאמרם (שם דף ס"ה) בסנהדרין שעה פלונית ויום פלוני יפה ליקח. ושעה פלונית ויום פלוני יפה לצאת ושהמנחש הוא האומר פתו נפלה מפיו. מקלו נפל מידו בנו קרא לו מאחריו. עורב קורא לו צבי הפסיקו. נחש מימינו שועל בשמאלו, וכמו שהיה הקסם מצרן וסמוך לעבודת המולך. כך היה המעונן והמנחש לאכילה על הדם. כי שמה היו מתתברי' עם השדים ואומרים שיגידו להם עניני העתידות. ולכן צוה (פ' קדושים) לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. האמנם לא נזכרה כאן אכילה על הדם בכלל העבודות האלה לפי שכבר הזהיר עליה הרבה בסדר ראה אנכי:
שד"ל
הנע ועוה, יונתן תרגם טלטלינון ואגלינון, וכן תרגם גרש ואבד, וכן פירש רש"י וגם והקשו ורוז' וגיז' שהי"לל הניעותי ועויתי, כי מלך אשור מדבר על עצמו, כנראה למעלה ל"ו כ' (או הי"לל הניעו ועוו, אם הכוונה שהשחיתו אותם אבותיו); ע"כ הם אומרים כי הנע ועוה שמות מקומות הן, וכן תרגם יירונימוס, וקצת סיוע לזה כי מצאנו עוא שם מקום סמוך לחמת וספרוים, ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת ומספרוים (מ"ב י"ז כ"ד); ועדיין קשה למה לא הוסיף מלך הנע ומלך עוה. ואני אומר כי כל מלך הנזכר בפסוק זה שם ע"ז הוא (כעין מה שמצאנו אליל הנקרא מלך) ומלך חמת ומלך ארפד ומלך לעיר ספרוים ענין אחד הוא עם אלהי חמת וארפד ואלהי ספרוים הנזכרים בסימן שלמעלה והזכיר האלילים בשם מלך, כי כן היו אנשי המקומות האלה קוראים את אליליהם בשם מלך, הלא תראה (מלכים ב' י''ז ל"א) והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים והנה הזכירם תחילה בכנוי כבוד שלהם שהוא מלך, וסיים בשם העצם שלהם שהיה הנע ועוה, כלומר שהיו האלילים ההם נקראים המלך הנע, המלך עוה, הנע המלך, עוה המלך, או הנעמלך, עומלך. והנה בתרגום יוני המיוחס לשבעים זקנים מתורגם במלה אחת קראו הנעועוה מלה אחת, וקראו בסופה ענה במקום עוה; מעתה אני אומר כי הקריאה הנכונה היא הנע וענה, וענה זה הוא הוא ענמלך אלהי ספרוים, וחברו הנעמלך היה אליל אחר של ספרוים, אולי הוא הוא אדרמלד או אחר היה. אחר זמן מצאתי לרמ"בן בפרשת אחרי מות שכתב גם הוא כי אדרמלך וענמלך אלהי ספרוים הם שמות מורכבים ממלת מלך שהיא כמו מולך, שהיו שורפים לו את בניהם.