פרשנות מצטטת על מלכים ב כא:טז

מעשה שהיו שנים שווים ורצים ועולין בכבש דחף אחד מהן את חבירו – המזבח התנשא לגובה עשר אמות¹⁶⁶ראו בבלי, סוכה מג ע"א ופירושנו לסוכה פ"ד מ"ה. לפי עדויות מספר היה המזבח אף גבוה יותר. ראו אבי-יונה, המקדש, עמ' 407. , כ- 6 מ'. נפילה מגובה כזה עשויה להסתיים בנזק קשה, כפי שאירע במעשה המסופר כאן, ונשברה רגלו וכשראו בית דין – חז"ל מציגים את בית הדין כיוזם ומחליט בסדרי המקדש. העמדה זו אולי מופרזת, וקרוב לשער שהחלטות מעין אלו החליטה הנהגת המקדש, שהן באין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמים את המזבח אלא בפייס – החליטו להנהיג פיס גם לתרומת המזבח. בתוספתא מסופר מעשה דומה, אך שונה באופן מהותי, וחמור הרבה יותר. לפי הסיפור שלף אחד הכוהנים סכין לאחר שהפסיד בתחרות הריצה ודקר את חברו. "בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם¹⁶⁷כך יש לגרוס , ובכתב יד וינה: "האילים". ואמר שמעוני בית ישראל אחינו, הרי הוא אומר: 'כי ימצא חלל וגו' ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו' (דברים כא א-ב)¹⁶⁸המדובר בפרשת עגלה ערופה: אם נמצא חלל שאין יודעים מי הרגו, מודדים אל העיר הסמוכה וזקניה מביאים מעין קרבן על ההרוג. , בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה [ערופה] על ההיכל או על העזרות. געו כולם אחריו בבכיה. בא אביו של תינוק אמר להם, אחינו אני כפרתכם עדיין בנו מפרפר וסכין לא ניטמת, ללמדך שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר: 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה' (מלכים ב כא טז). מיכן אמרו: בעון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא" (תוס', פ"א הי"ב). הסיפור בנוסחתו זו, פחות או יותר, חוזר בתלמודים (ירו', לט ע"ד; בבלי, כג ע"א-ע"ב), בתוספתא שבועות (פ"א ה"ד) ובספרי במדבר (מסעי קסא, עמ' 222). ההבדל היחיד הוא שבנוסחאות האמוראים חסר הסיום "בעון שפיכות דמים..." והדרשה על מנשה. כפי שנראה להלן, זהו לב הסיפור.

פה אל פה. ת"א ממלל עם ממלל, הרחיק את ההגשמה כדרכו, ולהמפרשים טעמו בלתי אמצעי; אמנם לדבריהם מה הוא לשון אל פה והול"ל פה אל אוזן, גם שם פה המיוחס אליו ית' מבואר במחברים שהוא כנוי אל המלאך השלוח מאתו ית' לדבר דבר בשמו כמ"ש כי פי צוה, ואיך יורה מלת פה כאן על הפוכו על בלתי אמצעי; ולדעתי אין מלת פה אל פה הוראתו כאן על אבר הדבור, אבל הוא דומה למה שכתוב (מלכים ב י׳:כ״א) וימלא את בית הבעל פה לפה (ושם כ"א) מלא את ירושלים מפה לפה, (ובעזרא ט׳:י״א) הארץ אשר מלאוה מפה אל פה, שהמכוון בכל אלה מן הקצה אל הקצה, מתחלת העיר עד סופה, משפת הבית מקצה מזה עד סוף קצה האחרון שבו, וכן כאן אחר שאמר שהוא הנאמן בכל בית החכמה, הוסיף לאמר: פה אל פה אדבר בו. כלומר מן קצה הראשון שבבית החכמה עד קצותה האחרון אוכל לדבר עמו, שאינני צריך להעלים ממנו שום ידיעה וחכמה, כי מוכן הוא להתקשר באותן הצורות הקדושות והטהורות עד שיוכל להסתכל מצורה הראשונה עד טבור הארץ:

לה' מאד. אמר רב יהודה, לה' – זו ברכת השם, מאד – שמתכונים וחוטאים ^יגר"ל חוטאים להכעיס, וכמ"ש בסנהדרין ק"ג ב' שאמר אמון כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי. . במתניתא תני, לה' זו ברכת השם, מאד – זו שפיכות דמים, שנאמר (מלכים ב כ״א:ט״ז) גם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד ^ידעיין מש"כ לעיל אות י"א ואפשר לצרף הדברים לכאן. .
(סנהדרין ק"ט א')