פרשנות מצטטת על מלכים ב כ:ו

בימים ההם חלה חזקיה למות. אחשוב כי אחר הספור הקודם היה זה ולא תפלא ממה שאמר ומכף מלך אשור אצילך כי כבר אפשר שאסרחדון היה מגזם אל ירושלים:

והנה הכתוב הזה אינו דין נחתך שהצדיק יאריכו ימיו והרשע יקצרון ימיו שהרי אנו רואין רשעים מאריכין חיים וצדיקים מתים בקוצר ימים, אבל הכתוב הזה מבאר פעלות הש"י ורצונו לעתים שהוא מאריך ימי הצדיק כמו שהאריך לחזקיה ומקצר ימי הרשע כמו שעשה לבן הדד מלך ארם. ואם אינו מאריך ימים לכל צדיק ואינו מקצר ימי כל רשע נוכל לומר שאינו צדיק גמור ואינו רשע גמור ואם אולי יהיה זה הנה זה לתת להם גמול כמעשה ידיהם לעולם הבא כדי להאדיר השכר לצדיק ולהגדיל העונש לרשע, ובין כך ובין כך אין התוספת והקצור אלא נס גמור כי קצור הימים קודם הנגזר ותוספת הימים על הנגזר אין זה כי אם נס גמור והוא הנסתר מעיני הבריות שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו, והענין הזה הוא יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כלם נסים נסתרים אין להם טבע ומנהגו של עולם לא ליחידים ולא לרבים אבל בעשותו המצוה יצליחנו שכרו ובעשותו העברה יכריתנו עונשו, וזהו ענין יעוד התורה בברכות וקללות שאין לך כל יחיד ויחיד בישראל שלא יארעו לו בכל יום נסים נסתרים והוא אינו יודע, וכן דרשו רז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. וכדי להורות שהנסים הנסתרים הם עם האדם בכל יום לכך בארו לנו רז"ל מאמר אחד הוא שאמרו הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין, כוונו חכמים לומר בזה שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא שכיון שנמדד אי אפשר בזה נס נסתר ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד וכן בעצם הדבר השקול והמנוי, ומטעם זה צותה התורה שלא ימנו ישראל לגלגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יודע מנינם בחשבון חצאי השקלים, וזהו שכתוב.

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, מִכָּל מָקוֹם אֵינָן מְבַקְשִׁים כִּי אִם מַתְּנַת חִנָּם (ספרי ואתחנן כג). וְקָשֶׁה עַל זֶה: מֵהֵיכָא תֵּיסַק אַדַּעְתִּין שֶׁיִּתְלוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁכְּבָר עָשׂוּ? הֲלֹא לְעוֹלָם אֵין לָאָדָם שׁוּם חוֹב עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כָל הַמִּצְווֹת שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה אֵין בָּהֶם דֵּי לְהָשִׁיב כְּעַל גְּמוּלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם (ישעיה נט יח), כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עֲלוֹהִי בְּמָה שֶׁכְּבָר עָשָׂה לוֹ ה׳, כִּי גָבַר עָלָיו חַסְדּוֹ מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרִיךְ מִזֶּה בְּחוֹבַת הַלְּבָבוֹת (שער הבטחון פרק ד). וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות י:) הֶאֱשִׁימוּ אֶת חִזְקִיָּהוּ שֶׁתָּלָה בְּמַעֲשָׂיו וְאָמַר: ״זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת״ (מלכים ב׳ כ ג), וְתָלוּ לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדִּי״ (שם כ ו), כִּי מִן הַשָּׁמַיִם הֶרְאוּ לוֹ שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם זְכוּת, כִּי כְּבָר אֲכָלוֹ חִזְקִיָּהוּ, וְנִתְקַיֵּם בּוֹ מַאֲמַר ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים״, כִּי הוֹדָה וְאָמַר שֶׁקָּטֹן יַעֲקֹב וְדַל בְּמִצְווֹת מִצַּד כָּל הַחֲסָדִים שֶׁכְּבָר קִבֵּל. וְאֵיךְ אָמְרוּ ״אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים״? וְהָרְאָיָה שֶׁמֵּבִיא מִן פָּסוּק ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן״ אֵינָהּ רְאָיָה לְכָאן, כִּי פָּסוּק זֶה אֵין לְמֵדִין מִמֶּנּוּ כִּי אִם שֶׁאַף מִי שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה עִמּוֹ עַל צַד הַחֲנִינָה. אֲבָל מֹשֶׁה שֶׁנֶּעֱנַשׁ בְּחֶטְאוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ, מָה עִנְיָנוֹ לְפָסוּק זֶה? כִּי הוּא וַדַּאי גָרוּעַ מִמִּי שֶׁאֵין לוֹ לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה.