פרשנות מצטטת על משלי א:ד

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיה טו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו', ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע"ה (שם יג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב

וילך שפי. דברי המתרגם ארמית ידועים שהוא לבדו והנה שפי לבדו גם הוא בלי אח ואחרים אמרו כי הוא כמו נכאה לכב מגזרת ושפו עצמותיו והנכון בעיני שהוא מגזרת קול על שפיים וימצא ביו"ד גם באל"ף כמלת פתאים והטעם שהלך אל שפי ותחסר מלת אל כמו ויבא ירושלים וכן נסעו העם חצרות ורבים כן והנה הוא מנחש בלכתו כי כן כתוב ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים והנה גם פה רמזתי לך סוד חתום:

רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב וּפָשֵׁיט בִּטְרַקְלִינֵהּ, כְּמוֹ רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי אַמֵי וְרָב אַשֵׁי שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מֵעַל גְּבוּל בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אִתָּם בִּמְחִצָּתָם. אָמַר לוֹ: תָּא סַק לְהָכָא. אָמַר לוֹ: לֵית אַתְּ צָרִיךְ כוּ׳. כִּי הוּא סוֹבֵר שֶׁפָּסוּק ״מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים״ מְדַבֵּר דַּוְקָא בְּמִי שֶׁכְּבָר סִפֵּר, אֲבָל אַתָּה וְכָל דִּכְוָתָךְ אֵינָן צְרִיכִין שְׁמִירָה. מִכָּל מָקוֹם אַטְרַח עֲלֵיהּ לָדַעַת הַתְּרוּפָה, הֶרְאָה לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים מְכֹרָךְ, לוֹמַר לוֹ לְפִי שֶׁסֵּפֶר זֶה כָּרוּךְ וּמֻנָּח בְּקֶרֶן זָוִיּוֹת, אֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ וְאֵין קוֹרֵא בוֹ בְּצֶדֶק, עַל כֵּן דֶּרֶךְ מוּסָר לֹא יָדָעוּ הָאָמוּר בְּפָסוּק ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים״. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז כוּ׳, הֲרֵי סֵפֶר מִשְׁלֵי שֶׁאֵינוֹ כָּרוּךְ וּמֻנָּח, כִּי מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם לִלְמֹד הַסֵּפֶר לִנְעָרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה״ (משלי א ד), וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין עוֹשִׂין מַה שֶּׁקּוֹרִין בּוֹ ״שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ״ וְגוֹ׳, אֶלָּא וַדַּאי יוֹדְעִין רִבּוֹנָם וּמִתְכַּוְּנִים לִמְרֹד בּוֹ. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁתַּנָּא דִּמְסַיֵּעַ לוֹ, כִּי קָשֶׁה לוֹ מַה הוֹסִיף שְׁלֹמֹה עַל דִּבְרֵי אָבִיו, בִּשְׁלָמָא אִם פָּסוּק ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים״ מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁכְּבָר סִפֵּר, שֶׁהַתְּרוּפָה מוֹעֶלֶת לוֹ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁמִּי שֶׁלֹּא סִפֵּר אֵין צָרִיךְ לִנְצֹר לְשׁוֹנוֹ, פֵּרוּשׁ, עַל יְדֵי תַּלְמוּד תּוֹרָה, כִּדְמַסִּיק רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרַי שֶׁמָּא תֹּאמַר אֵלֵךְ וְאֶגָּרֶה בְּשֵׁינָה כוּ׳, קָא מַשְׁמַע לָן ״שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ״, שֶׁגַּם מִי שֶׁלֹּא סִפֵּר צָרִיךְ שְׁמִירָה עַל יְדֵי תַּלְמוּד תּוֹרָה. אֲבָל אִם מִי שֶׁכְּבָר סִפֵּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה, וּבְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁפָּסוּק ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים״ וְגוֹ׳ מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁלֹּא סִפֵּר, אִם כֵּן מַה הוֹסִיף שְׁלֹמֹה בְּפָסוּק ״שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ״ עַל דִּבְרֵי אָבִיו, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁכִּדְבָרֶיךָ כָּךְ הוּא, שֶׁפָּסוּק זֶה מְדַבֵּר אֲפִלּוּ בְּמִי שֶׁכְּבָר סִפֵּר.