פרשנות מצטטת על משלי א:י

נַחְזוֹר לָעִנְיָן שֶׁבָּאנוּ עָלָיו, כִּי בְּחִינַת הַחוֹשֵׁב בִּדְבַר עֶרְוָה תַּגְבִּיר הַחֵפֶץ וְתַשְׁלִיטֶנּוּ בָּרָצוֹן, וְלֹא יֻשַּׂג הַנִּצָּחוֹן הַחֵפֶץ אֶלָּא דַּוְקָא בְּאֶמְצָעוּת הַרְחָקַת הַדָּבָר מִדַּעְתּוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ לְבַל רְאוֹת הַכִּעוּר וְלֹא יַחְשֹׁב בּוֹ, אֲבָל אִם עֵינָיו יַבִּיטוּ בַּדָּבָר הִנֵּה הוּא מִסְתַּכֵּן, וּכְמַעֲשֵׂה דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּשֶׁנִּסְבַּב הַדָּבָר וְרָאָה מַה שֶׁרָאָה (שמואל ב יא:ב) נִתְעוֹרֵר לִבּוֹ שֶׁהָיָה חָלָל וְעָשָׂה מַעֲשָׂיו. וַאֲפִלּוּ תְּחִלַּת הַמַּחְשָׁבָה בְּדָבָר זֶה תִּגְרֹם תִּגְבֹּרֶת וְהוֹלָדַת טִבְעִיּוּת הַחֵפֶץ וְתִגְבָּרְתּוֹ, וְלָזֶה נִתְחַכֵּם חֲכַם הַחֲכָמִים שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְאָמַר (משלי א:י): ״בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים״ – פֵּרוּשׁ בְּחִינַת הַחֵטְא – ״אַל תֹּאבֶה״ – פֵּרוּשׁ לֹא תִּכָּנֵס עִם פִּתּוּיֶיךָ בְּטוֹעֵן וְנִטְעָן, כִּי אֲרִיכוּת הַרְגָּשַׁת הַחוֹשֵׁב אֲפִלּוּ לִבְחִינַת הַשּׁוֹלֵל תַּפְעִיל הַגְבָּרַת הַחֵפֶץ וְתַהֲפֹךְ הָרָצוֹן אֵלֶיהָ. וּמִצְוַת ה׳ בָּרָה בָּאָה עַל הַדָּבָר בִּבְחִינַת דִּבּוּר וַאֲמִירָה, דִּבּוּר – לוֹמַר גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, אֲמִירָה – לְשׁוֹן מַעֲנֶה רַךְ וּלְשׁוֹן רוֹמְמוּת, לְצַד שֶׁהֵם יֶשְׁנָם בְּמַדְרֵגָה זוֹ לֵאמֹר עֲלֵיהֶם אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם לְיַחֵד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ עֲלֵיהֶם. גַּם מַעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא לְשׁוֹמֵר בְּרִיתוֹ, וְהִיא הַהַדְרָגָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, לָזֶה אָמַר וְאָמַרְתָּ:

מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים, פֵּרוּשׁ, כִּי יָבֹא בְּטַעֲנָה לְהוֹכִיחַ מִמַּה שֶׁלְּפָנָיו מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי יִרְאוּ הָעַמִּים שֶׁסְּבִיב יִשְׂרָאֵל יַחֲנוּ בְּשַׁלְוָה וּבְהַצְלָחָה מְרֻבָּה וְיֹאמְרוּ אֵלָיו לְהִדָּמוֹת לְמַה שֶׁלְּפָנָיו, אוֹ יָבֹא בְּטַעֲנָה לְהוֹכִיחַ הוֹכָחָה גְּדוֹלָה וְהוּא כְּשֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה בָּעוֹלָם שֶׁכָּל הָעוֹלָם אוֹ רֻבּוֹ עוֹבְדִים אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאֵרַע בַּזְּמַנִּים אֵלּוּ, שֶׁמַּלְכוּת אֱדוֹם כֻּלָּם עוֹבְדִים וְכוּ׳, וְהִיא פִּנָּה גְּדוֹלָה, וּלְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא י.) שֶׁאָמְרוּ עֲתִידָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָעוֹלָם, הִנֵּה עֲבוֹדָה זָרָה אַחַת בְּכָל הָעוֹלָם מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ, וַהֲסָתָה זוֹ עִמָּהּ טַעֲנָה לְהוֹכִיחַ כִּי יֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁ חָס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן אָמַר ״לֹא תֹאבֶה לוֹ״ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, נוֹתֶנֶת הַתּוֹרָה עֵצָה לָאָדָם שֶׁיִּמָּלֵט בָּהּ מִמֶּנּוּ, אֶחָד ״לֹא תֹאבֶה לוֹ״, פֵּרוּשׁ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (משלי א:י) ״בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא״, פֵּרוּשׁ, לֹא תִּכָּנֵס עִמּוֹ בְּטַעֲנוֹת אֶלָּא שְׁלִילַת הָרָצוֹן בְּלֹא טַעֲנָה. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק ״וְלֹא אָבָה״ (דברים ב:ל), וְיִשְׁלֹל שְׁמוֹעַ דְּבָרָיו עוֹד בָּזֶה, וְהַטַּעַם שֶׁאִם יִכָּנֵס עִמּוֹ בְּטַעֲנוֹת, הַתְמָדַת הַחוֹשֵׁב תּוֹלִיד תְּכוּנַת הָרַע בָּאָדָם.

לא תאבה ולא תשמע וגו'. פי' בברייתא לא תאבה בלב. ולא תשמע במעשה. וכן פי' הרמב״ן ולי נראה שאמר במשלי בני אם יפתוך חטאים אל תבא פי' לעשות כמוהם אבל מותר לשמוע דבריהם. אבל כאן במסית אמר הכתוב לא תאבה ולא תשמע אליו תיכף באומרו לך לעבוד ע״ז א״ל לך מאתי. רק בפני עדים כשמכמינין לו אחורי הגדר צריך להשמיע דבריו כדי להמי' אותו: