פרשנות מצטטת על משלי ג:י

וי״א זו מדת סדום. לא ידעתי לכוון אם לא למד מה מדה בינונית או מדת סדום היא זו. גם בפ״א ליתא הנך חלוקים על למוד כ״א על צדקה וכתב על זה המד״ש וז״ל למה לא נקט התנא שם אלו הארבע מדות בתלמידים רוצה שילמוד ולא ילמדו אחרים עינו רעה בשל אחרים וכו׳ והיה הכל מדבר בלמודי התורה ע״ד דאיתא שם בשאר המשנה אלא בהיות שבענין הלמוד לא שייך בעצם עינו רעה בשל אחרים על השכר העתיד לינתן להם כי אולי הקב״ה ינסה אותם ויפרעו להם לעוה״ב. אמנם בענין הצדקה כי השכר הוא מוכרח לבא כד״א (מלאכי ב) ובחנוני נא בזאת וגו׳ והריקותי לכם ברכה על בלי די וכתיב כבד ה׳ מהונך וגו׳ (משלי ג׳:י׳) וימלאו אסמיך שבע וגו׳ ע״כ באשר שהשכר מוכרח הוי ליה כאילו בא ושייך למימר ביה עינו רעה עכ״ל ע״ש ואם לא שהכוונה הכי ילמדו אחרים שמספיק או מתאמץ שילמדו לבד ולא רצה ללמוד מהם בתורת רב או חבר אבל על כל פנים לומד הוא בעצמו ביחיד לכך היא מדה בינונית שלא רצה ללמוד מאחרים וגם הוא אינו רוצה ללמוד מהם אבל י״א זו מדת סדום. ויותר נ״ל להגיה שצ״ל ארבע מדות בנותני צדקה כדקחשיב בפ״א שם כי בלאו הכי קשה הכא למה אינו מביא הך פיסקא של ארבע מדות של נותני צדקה וכו׳:

באסמיך - באוצרותיך. שיהיו מלאים דגן תירוש ויצהר כדכתיב: וימלאו אסמיך שבע.

באסמיך, באוצרותיך, שיהיו מלאים דגן תירוש ויצהר, כדכתיב וימלאו אסמיך שבע (משלי ג' י'), והנה ברכת השבע כבר נאמרה למעלה ברוך טנאך וכו' ונכפל כאן הבטחת מלוי האוצרות נמשך למה שאמר למעלה שינוסו אויביך מפניך, ושמא תאמר אמת שינוסו ואני אנצחם, אבל אע"פי שלא יוכלו לי אפשר שישחיתו תבואות השדה וישרפו האוצרות קודם שינוסו, כי כן מנהג האויבים אם יוכרחו לעזוב עיר אחת ישחיתו הכל טרם צאתם ממנה, לכן הבטיח שלא יהיה כן: