פרשנות מצטטת על משלי ג:יז

אֵלֶּה מַסְעֵי וְגוֹ׳. רַזַ״ל (בראשית רבה יב,ג) אָמְרוּ: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״אֵלֶּה״ פָּסַל הַקּוֹדְמִים, וּבְמַה שֶׁלְּפָנֵינוּ לֹא רָאִינוּ שֶׁקָּדְמוּ בַּמַּאֲמָר מַסָּעוֹת זוּלָתָם לוֹמַר שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לְפָסְלָם. וְהָיָה נִרְאֶה כִּי נִתְכַּוֵּן לִפְסֹל כָּל מַסָּעוֹת זוּלָתָם שֶׁיֶּשְׁנָם בָּעוֹלָם, הֲגַם שֶׁלֹּא הֻזְכְּרוּ. אֶלָּא שֶׁרוֹאַנִי שֶׁלֹּא הָיוּ הַמַּסָּעוֹת לְשֶׁבַח, וּלְוַאי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּעוֹלָם, כִּי רֻבָּם הָיוּ לְיִסּוּרִין שֶׁל עֲוֹן הַמְרַגְּלִים. גַּם הַקּוֹדְמִים הָיוּ דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לְבַל יִתְּנוּ רֹאשׁ וְיָשׁוּבוּ, דִּכְתִיב (שמות י״ג:י״ז) ״וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים״. הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא הָיָה לְרָצוֹן וּלְסֵדֶר הַנָּכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל. גַּם אָמְרוּ רַזַ״ל (ילקוט יתרו רעג) וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״ – בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְהָיוּ חוֹלְקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְכוּ׳, מַה כְּתִיב ״וַיִּסְעוּ מִסֻּכּוֹת וַיַּחֲנוּ בְאֵיתָם״, הָיוּ נוֹסְעִים בִּמְרִיבָה וְחוֹנִים בִּמְרִיבָה וְכוּ׳, עַד כָּאן. וּכְפֵרוּשׁ זֶה אֵין בְּמַסָּעוֹת אֵלּוּ דָּבָר יְקַר הָעֵרֶךְ לִפְסֹל כָּל זוּלָתָם.

לולב. הוא כפת תמרים האמורות בתורה והן חריות של דקל [*כדתנן בפרק דלקמן משנה ו'] כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט. [*כן לשון הרמב"ם בריש הל' לולב] דאי לאחר שיתפרדו העלין בעינן כפות שיכול לכפות העלין אצל אביהן וכאשר נתפרדו ונתקשו אינן מתמעכין ונכפתין אצל אביהן וממשמע שנאמר כפת שומע אני שיהא פרוד מתחלה ואתה כופתו הלכך המצוה בחריות ולא בעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג׳:י״ז) ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. וליכא למימר נמי דמכבדות. שבהם תלויות התמרים עצמם קרי כפת תמרים דההוא כף מקרי ולא כפת וכי תימא תרתי ליבעי א"כ הל"ל כפות. וכפת חדא משמע ועל שם הכפיפה מקרי כפת כדאמרן בגמרא דף ל"ב. וכתבו התוס' בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא ע"כ. ועיין במשנה ב' דפ"ק. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ"ש במשנה ח'. הלכך מפרש להו ברישא וכסדרן בכתוב כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל והדר מפרש לאתרוג. אע"ג דפרי עץ הדר ברישא כתיב. ועוד דהא מברכים אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. כדאיתא בגמרא דף ל"ז והלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש לה כסדרן המפורשים אחריו בכתוב. א"נ משום דאגידי עמיה:

אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא - וא"ת תיפוק ליה מדכתיב (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם ומהאי טעמא עבדינן מתים כחיים לענין יבום בפ' יש מותרות (לקמן יבמות פז:) אע"ג דאיצטריך למילי אחריני כדאמר בפרקין גבי מצוה בגדול לייבם א"כ אשת אחיו שלא היה בעולם דכתב רחמנא ל"ל ובפרק ב"ש (לקמן יבמות קיא:) נמי דייקינן מיני' דקטן זוקק ליבום מ"מ משמע דעיקריה לגופיה איצטריך ואר"י דאיצטריך להיכא דחמותה של יבמה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם ותמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו: