פרשנות מצטטת על משלי ג:לד

ולצים - מגזרת: כי המליץ בינותם שהוא יגלה סוד ראובן לשמעון והלצים הם הפך הענוים, אם ללצים הוא יליץ ואחריו ולענוים יתן חן והענוים הם הביישנים, לדבר דבה ולתת דופי ולגלות סתרים ובקרית שמע ד' מתכונות הגוף והם בשבתך וההפך בלכתך, כי הנע הפך הנח ובשכבך הפך ובקומך, ובתהלות כתוב ישב כנגד בשבתך, גם הלך כנגד לכתך, גם עמד כנגד קם ולא הזכיר השכיבה, כי ברוב האדם ישן ומשפט לשון הקודש להכניס סימן אות לכל הפעלים כאשר הם עתידים, אמרו מן פעל יפעל וכאשר ירצו לדבר על זמן עומד ידברו בלשון עבר, גם בעתיד כמו וינועו אמות הסיפים והבית ימלא עשן. וככה לא הלך ובתורתו יהגה כי אין לו עסק וחפץ בהבלי העולם רק כל חפצו בתורת השם לעשות המצות.

רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שהיו יושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמשב לצים לא ישב. שני עניינים נקראו לצנות. האחד לשון הרע המדבר רע על חברו להכלימו ולבזותו בין אנשים ולהחזיקו נבזה בעיניהם. וזהו מן החטאים הגדולים אשר יחטא האדם ואשם. ואין מדה זו כי אם בלבד רוע מעללים ועליו אמר שלמה בחכמתו ע"ה (משלי כ"א כ"ד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. ר"ל כי שתי מדות אלו הרעות - זדון ויהיר שתיהן נכללו בלץ. וזד הוא המדבר על חברו ומבזה אותו בעיני העולם. ויהיר הוא במחשבה. שאין אדם נחשב לפניו כלום. והמוכתר בשני דברים הללו לץ שמו. ושמא תאמר איננו שומר לשונו אך ידיו אסורין לא יחטא בהן. על זה אמר עושה בעברת זדון. זה הגבר אשר לץ שמו כאשר יבא אל המעשה בכעס ובאכזריות יעשנו. כי הלצנות מורה עליו חטא שהוא רוע מעללים בלי ספק. ושלמה ע"ה היה מנחם לשומעים חרפת הלצנות ואינם משיבים ואמר (משלי ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן ר"ל המתלוצצים ממך האלהים יתלוצץ מהם ויותר יפסידו בלצנות ממך השומע ולענוים השותקין וסובלין אותם ואינן משיבין הקב"ה יתן להם חן. אבל הכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב לא דבר מן הלצנים שאמרנו כי זה או בכלל חטאים או בכלל רשעים האמורים בראש הפסוק הוא. אלא מושב לצים קרא הפך ממה שכתוב אחריו כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. על העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר בדברי הבאי ובוטלין מדברי תורה שפורקין עולה מעליה כי אם בשעה שאין להם עסק מלאכה. גם לא צריכין לדבר בעניניהם וקובעין מושב לדברים בטלים הרי זה נקרא מושב לצים ולענין בטול תורה נאמר הדבר הזה. כי בזה הפרק מדבר בענין בטלת התורה:

ואני אקשה את לב פרעה אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (שמות י׳:א׳), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:
והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו, ויש בו שני טעמים ושניהם אמת האחד, כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג, כב, ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח, ט ז). הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו. ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו' (יחזקאל לח כג):
ואשר אמר קודם המכות (שמות ד׳:כ״א) ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות, כענין שאמר (שמות ג׳:י״ט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וזה טעם ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי, כלומר שאקשה לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים. כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ה' (שמות י״ד:ח׳), כי לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):