פרשנות מצטטת על משלי ה:ג

והנה החולי הזה מן הלשון הוא קשה מאד מחולי הגוף והחולי הקשה שבכל חולי הגוף הוא שבר ברוח כלומר שבירת הרוח וכתיב (שם יח) רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, באור הכתוב כי הרוח והוא הנפש נושא מחלת הגוף כי היא מכלכלת חולי הגוף ימים מספר בלי מאכל ומשתה, אבל כשהנפש חולה מי ישאנה ובא הכתוב ללמד כי חולי הנפש והיא שבירת הרוח קשה מאד מחולי הגוף, ועוד כי כשם שיש חולי בגוף כן יש חולי בנפש וחולי הנפש הם בעלי עברות ומי שיש בידו אמונה רעה, והוא שהזכיר הכתוב (שם ב) להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, וכתיב (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה, המשיל אמונה רעה לאשה זרה המאבדת אותו בסוף, ועל כן אמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, וכתיב רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמכו, ועם דבור הלשון שנתן באדם אשר עמו יש לו יתרון על שאר ב"ח אפשר בו לרפאות למי שיש לו חולי הנפש ולקרב אותו תחת כנפי השכינה ולהנחילו החיים האמתיים הנצחיים, והמדה הזאת מצאנוה באברהם אבינו שהחזיק והמשיך רבים לאמונת הש"י, וכל זה ברפואת הלשון והיא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו שכן דרשו רז"ל מרגלית אחת היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא וכשנפטר מן העולם נטלה ותלאה בגלגל חמה. ובאור זה כי המשיל המדה הזאת שהיא מאירת עינים למרגלית המאירה ואמר תלויה בצוארו לפי שהדבור הוא בגרון וכל מי שהיה לו חולי הנפש והיה שומע דבריו של אברהם אבינו מיד היה מתרפא מחליו וכשנפטר מן העולם לא השאיר אחריו שום נברא שיורה על אלהותו של הקב"ה ועל יחודו אלא גלגל חמה ולכך אמר נטלה ותלאה בגלגל חמה ע"ד הכתוב (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל, וז"ש מרפא לשון עץ חיים רפואת הלשון של אברהם היה סבה שנכנסו רבים תחת כנפי השכינה והיה להם עץ חיים וכענין שכתוב (בראשית י״ב:ה׳) ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו', רפואת לשון של משה רבינו ע"ה שספר ליתרו כל האותות והמופתים ההם שנאמר ויספר משה לחותנו היה סבה שנתגייר יתרו שהיה נכבד וגדול משפחתו והיה כהן מדין והניח עשרו ורוב בניו ונפרד מן הישוב והלך אל המדבר להכנס תחת כנפי השכינה תיכף ששמע ענין יציאת מצרים, וזהו שכתוב

והנה שלמה הודיענו בספר משלי תועליות השכל ונזקי הטבע והוא שהטבע מתעצל מלבקש מאכל ומשתה ומלבוש ודירה שהם פעולות הכרחיות והשכל מוכיחו שיזדרז במוכרח ומראה לו אחרית הדברים, והוא כי עם המאכל ינצל מן הרעב ועם המלבוש ינצל ויסתתר שלא יעמוד ערום ועם הדירה ינצל מן הקור והחום כי השכל יודע ומבחין כל זה ואין הטבע יודע בזה כלום, ועל זה אמר שלמה (משלי י״ב:כ״ז) לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ, באורו איש רמיה לא יתקיים בידו ממונו ולפי שדרך הצייד לשרוף כנפי העופות כדי שלא יברחו לכך יאמר כי הגונב ועולה בצידו לא יגיע לחרוך כי יברח ממנו העוף טרם שיחרוך והוא משל למקבץ ממון שלא כדין כי לא יצליח, ויחרוך מן (דניאל ג׳:כ״ז) ושער ראשיהן לא התחרך, אבל ההון היקר לאדם והמתקיים בידו שתהיה לו מדת החריצות. הטבע מבקש הגזלה והגנבה והאונאה והפעולות האלה יערבו לו לעשות והסבה בזה שהוא מרגיש בעצמו הצורך והדוחק שיש לו, והשכל מעוררו ומוכיחו בזה ומראה לו התכלית כי יגיע לו מזה בושה ופגם וחרפה בעוה"ז והעונש החמור לעוה"ב, ועל זה אמר שלמה (משלי כ׳:י״ז) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. הטבע מבקש השמחה והשחוק והמשגל והסבה בזה הוא ענין התאוה הנטועה בו לקיום המין וימצא מתיקות במלאת ספק תאותו והשכל יוכיחנו ומראה לו התכלית כי המתיקות ישוב לו למרירות, ועל זה אמר שלמה (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, הזכיר חרב פיות כי לא יוכל האדם להמלט מן הנזק כחרב שיש לה שתי פיות שינזק בזה או בזה, כן הנמשך אחר הטבע לא יוכל להמלט מנזק הטבע שלא יענש בעוה"ז או בעוה"ב, ומפני שכל בעל חוש וכן הבהמות והחיות כשיראה האש יברח ממנו לפחדו פן ישרף בה, גם יברח מן המים העמוקים לפחדו פן יטבע בהם גם אם ישמע קול מבהיל יברח ויתחבא מפני הפחד וכל זה בטבע, על כן יודיע השכל לטבע כי כן יש לו להשמר אם יראה פעולה רעה שיברח ממנה או ישמע דבר שאינו ראוי שיברח וילך לו, ויביא ראיה מהנהגתו וטבעו שהרי הוא בורח מן האש השורפת ומן הבור ומן הנהר העמוק, ועל כן יזהיר שלמה תמיד על הענינים השכלים וישא עליהם משל במשלים הטבעיים. הבטחון בהקב"ה ימשיל למגדל עוז הוא שאמר (משלי י״ח:י׳) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, לפי שבדרך הטבע המתפחדים מן האויב ישגבו במגדל עוז ושם חושבים עצמם בטוחים, וכשם שהטבע יודע זה ורואה אותו תמיד כן יש לו לדעת שהבוטח בשמו יתברך הוא יושב לבטח כיושב במגדל ויותר ממנו כי בו ירוץ כלומר בשם ה' ירוץ הרץ ונשגב מן הצרה מה שאין כן במגדל שלא ישגב שם מן הצרה לפעמים כי אפשר שהאויבים יתיצו המגדל ואין היושבים שם נשגבים מצרתם. לבו של מלך ביד הקב"ה נמשל לפלגי מים הוא שאמר (שם כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו'. בחטא הגזלה הביא משל עופות הנלכדים ברשת לחמדת התבואה שרואים בתוכו והחמדה ההיא תביאנו למות בהלכדו ברשת כן הגוזל הזה חמדת הממון תביאנו למות ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (שם א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ובחטא הזנות הביא משל לנפילת הבור העמוק הוא שאמר (שם כג) כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה וכתיב (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם. וחטא מגלה סוד המשילו לקריה שאין לה חומה הוא שאמר (שם כה) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וחטא אשת איש המשילו למהלך על הגחלים שאי אפשר שלא ישרף וזהו שאמר (שם ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, הזכיר המשל בשני ענינים חתיית האש בחיקו הוא משל על הנגיעה באחד מאבריה בלבד כי אע"פ שאין גופו נשרף בגדיו נשרפים, וההולך על הגחלים משל אל הביאה ממש זהו שאמר כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה כלומר מדינה של גיהנם, ולמדנו בפירוש שאי אפשר לו מבלתי עונש או בשרפת בגדיו על המגע בלבד או בשרפת גופו בגיהנם על הביאה, וכל זה כדי לקרב הטבע לצד השכל שהם רחוקים זה מזה ויש ביניהם הפרש גדול כהפרש שיש בין האור ובין החושך, זהו שאמר הכתוב (קהלת ב׳:י״ג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו ויוסיף על מדה אחת כמה מדות שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים הוא שכתוב (דברים ל״ב:כ״ט) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם.

והנה שלמה הודיענו בספר משלי תועליות השכל ונזקי הטבע והוא שהטבע מתעצל מלבקש מאכל ומשתה ומלבוש ודירה שהם פעולות הכרחיות והשכל מוכיחו שיזדרז במוכרח ומראה לו אחרית הדברים, והוא כי עם המאכל ינצל מן הרעב ועם המלבוש ינצל ויסתתר שלא יעמוד ערום ועם הדירה ינצל מן הקור והחום כי השכל יודע ומבחין כל זה ואין הטבע יודע בזה כלום, ועל זה אמר שלמה (משלי י״ב:כ״ז) לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ, באורו איש רמיה לא יתקיים בידו ממונו ולפי שדרך הצייד לשרוף כנפי העופות כדי שלא יברחו לכך יאמר כי הגונב ועולה בצידו לא יגיע לחרוך כי יברח ממנו העוף טרם שיחרוך והוא משל למקבץ ממון שלא כדין כי לא יצליח, ויחרוך מן (דניאל ג׳:כ״ז) ושער ראשיהן לא התחרך, אבל ההון היקר לאדם והמתקיים בידו שתהיה לו מדת החריצות. הטבע מבקש הגזלה והגנבה והאונאה והפעולות האלה יערבו לו לעשות והסבה בזה שהוא מרגיש בעצמו הצורך והדוחק שיש לו, והשכל מעוררו ומוכיחו בזה ומראה לו התכלית כי יגיע לו מזה בושה ופגם וחרפה בעוה"ז והעונש החמור לעוה"ב, ועל זה אמר שלמה (משלי כ׳:י״ז) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. הטבע מבקש השמחה והשחוק והמשגל והסבה בזה הוא ענין התאוה הנטועה בו לקיום המין וימצא מתיקות במלאת ספק תאותו והשכל יוכיחנו ומראה לו התכלית כי המתיקות ישוב לו למרירות, ועל זה אמר שלמה (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, הזכיר חרב פיות כי לא יוכל האדם להמלט מן הנזק כחרב שיש לה שתי פיות שינזק בזה או בזה, כן הנמשך אחר הטבע לא יוכל להמלט מנזק הטבע שלא יענש בעוה"ז או בעוה"ב, ומפני שכל בעל חוש וכן הבהמות והחיות כשיראה האש יברח ממנו לפחדו פן ישרף בה, גם יברח מן המים העמוקים לפחדו פן יטבע בהם גם אם ישמע קול מבהיל יברח ויתחבא מפני הפחד וכל זה בטבע, על כן יודיע השכל לטבע כי כן יש לו להשמר אם יראה פעולה רעה שיברח ממנה או ישמע דבר שאינו ראוי שיברח וילך לו, ויביא ראיה מהנהגתו וטבעו שהרי הוא בורח מן האש השורפת ומן הבור ומן הנהר העמוק, ועל כן יזהיר שלמה תמיד על הענינים השכלים וישא עליהם משל במשלים הטבעיים. הבטחון בהקב"ה ימשיל למגדל עוז הוא שאמר (משלי י״ח:י׳) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, לפי שבדרך הטבע המתפחדים מן האויב ישגבו במגדל עוז ושם חושבים עצמם בטוחים, וכשם שהטבע יודע זה ורואה אותו תמיד כן יש לו לדעת שהבוטח בשמו יתברך הוא יושב לבטח כיושב במגדל ויותר ממנו כי בו ירוץ כלומר בשם ה' ירוץ הרץ ונשגב מן הצרה מה שאין כן במגדל שלא ישגב שם מן הצרה לפעמים כי אפשר שהאויבים יתיצו המגדל ואין היושבים שם נשגבים מצרתם. לבו של מלך ביד הקב"ה נמשל לפלגי מים הוא שאמר (שם כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו'. בחטא הגזלה הביא משל עופות הנלכדים ברשת לחמדת התבואה שרואים בתוכו והחמדה ההיא תביאנו למות בהלכדו ברשת כן הגוזל הזה חמדת הממון תביאנו למות ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (שם א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ובחטא הזנות הביא משל לנפילת הבור העמוק הוא שאמר (שם כג) כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה וכתיב (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם. וחטא מגלה סוד המשילו לקריה שאין לה חומה הוא שאמר (שם כה) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וחטא אשת איש המשילו למהלך על הגחלים שאי אפשר שלא ישרף וזהו שאמר (שם ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, הזכיר המשל בשני ענינים חתיית האש בחיקו הוא משל על הנגיעה באחד מאבריה בלבד כי אע"פ שאין גופו נשרף בגדיו נשרפים, וההולך על הגחלים משל אל הביאה ממש זהו שאמר כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה כלומר מדינה של גיהנם, ולמדנו בפירוש שאי אפשר לו מבלתי עונש או בשרפת בגדיו על המגע בלבד או בשרפת גופו בגיהנם על הביאה, וכל זה כדי לקרב הטבע לצד השכל שהם רחוקים זה מזה ויש ביניהם הפרש גדול כהפרש שיש בין האור ובין החושך, זהו שאמר הכתוב (קהלת ב׳:י״ג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו ויוסיף על מדה אחת כמה מדות שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים הוא שכתוב (דברים ל״ב:כ״ט) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם.

ונפת צופים. ומתק צופים ברויי"קאש בלעז ומנחם פתר ונפת לשון טפה וכן נפת תטפנה (משלי ה') נפתי משכבי (שם) (סא"א):