פרשנות מצטטת על משלי ו:יג

מגבעת המורה בעמק. (תרגום:) דמסתכיא למישרא. המורה, לשון הוראה וראיה, כמו (משלי ו יג) מורה באצבעותיו, שמשם צופים ורומזים בעמק:

• א] מה שעתה יצא אליפז להרשיעו כרשע גמור, ולהחליט עליו משפט הרשע ועונשו, שכל מה שדיבר מפחד הרשע וממפלתו הורה באצבעו על איוב שבו נתקיים כל זה, ועל זה הרבה לצעוק ולהתלונן (סימן טז ז-כא).

ושמחו רומז אליו ומורה עליו כאשר תורה כו' הנה מלת רמז הונחה על הוראה סתומה כללית בלתי מבארת פרטי הדבר ההוא והוא דוגמת קריצת עין כמד"א קורץ בעיניו ובמלת מורה כוון על הוראה גלויה מבארת הדבר בפרטיו והנה בבחינת השטחות במציאת כלל העולם ובהשקפה הראשונה עליו מיד יורה על מציאות בורא שהמציאו כי לא יעשה הדבר את עצמו כמ"ש בשער היחוד כאשר יורה מציאת המלאכה על מציאת עושה שעשה אותה אך היא הוראה סתומה מכונת ברמז להיותה בלתי מבארת רצונו ית' וחכמתו ויכלתו אמנם ההתבוננות הרב בפרטי ברואיו וקשרם יורה לנו הוראה גלויה מבוארת על רצונו וחכמתו ויכלתו לעשות בו כחפצו כאשר יורה מציאת הבנין על מציאת בונהו שיורה בוודאי עם זה רצונו וחכמתו ויכלתו של הבונה משא"כ שם פעולה סתמית כנ"ל וז"א כאשר תורה המלאכה וכו' נגד הרמז שזכר והבנין וכו' על ההוראה הגלויה והבן:

ירמוז יקרוץ יורה - כולן לשון אחד הן אלא שזה נופל על העינים וזה נופל על האצבעות שנאמר (משלי ו) קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו:

קריבו גוברין כשדאין ואכלו קרצהון. הלשינו עליהם, לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז) מתרגמינן ולא תיכול קורצין, ואומר אני שכן היתה דת של הולכי רכיל לאכול לגימא במקום שמלשינין שם והוא סימן קיום דברים שמאותה שעה יש עליהם לברר דבריהם ולאמת לשון הרע שאמרו ואותה סעודה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו׳:י״ג) שהוא לסימן לשון הרע:

לא תלך רכיל. אֲנִי אוֹמֵר עַל שֵׁם שֶׁכָּל מְשַׁלְּחֵי מְדָנִים וּמְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע הוֹלְכִים בְּבָתֵּי רֵעֵיהֶם לְרַגֵּל מַה יִּרְאוּ רָע, אוֹ מַה יִּשְׁמְעוּ רָע, לְסַפֵּר בַּשּׁוּק, נִקְרָאִים הוֹלְכֵי רָכִיל — הוֹלְכֵי רְגִילָה, אשפיי"מנט בְּלַעַז. וּרְאָיָה לִדְבָרַי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ רְכִילוּת שֶׁאֵין כָּתוּב בִּלְשׁוֹן הֲלִיכָה, לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל (ירמיהו ו'), וּשְׁאָר לָשׁוֹן הָרַע אֵין כָּתוּב בּוֹ הֲלִיכָה, מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ (תהילים ק"א), לָשׁוֹן רְמִיָּה (שם ק"כ), לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (שם י"ב); לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַלָּשׁוֹן הוֹלֵךְ וּמְרַגֵּל, שֶׁהַכַּ"ף נֶחֱלֶפֶת בְּגִימֶ"ל, שֶׁכָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁמּוֹצָאֵיהֶם מִמָּקוֹם אֶחָד מִתְחַלְּפוֹת זוֹ בָזוֹ, בֵּי"ת בְּפֵ"א וְגִימֶ"ל בְּכַ"ף וְקוֹ"ף, וְנוּ"ן בְּלָמֶ"ד, וְזַיִ"ן בְּצָדִ"י, וְכֵן וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ (שמואל ב י"ט) — רִגֵּל בְּמִרְמָה לֵאמֹר עָלַי רָעָה, וְכֵן לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ (תהילים ט"ו), וְכֵן רוֹכֵל — הַסּוֹחֵר וּמְרַגֵּל אַחַר כָּל סְחוֹרָה, וְכֵן הַמּוֹכֵר בְּשָׂמִים לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם הַנָּשִׁים, עַל שֵׁם שֶׁמְּחַזֵּר תָּמִיד בָּעֲיָרוֹת, נִקְרָא רוֹכֵל לְשׁוֹן רוֹגֵל; לָא תֵיכוּל קוּרְצִין כְּמוֹ וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא (דניאל ג׳:ח׳), אָכַל בֵּיהּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא (ברכות נ"ח:); נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁהָיָה מִשְׁפָּטָם לֶאֱכֹל בְּבֵית הַמְקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם שׁוּם הַלְעָטָה, וְהוּא גְמַר חִזּוּק שֶׁדְּבָרָיו מְקֻיָּמִים וְיַעֲמִידֵם עַל הָאֱמֶת, וְאוֹתָהּ הַלְעָטָה נִקְרֵאת אֲכִילַת קוּרְצִין, לְשׁוֹן קוֹרֵץ בְּעֵינָיו (משלי ו'), שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל הוֹלְכֵי רָכִיל לִקְרֹץ בְּעֵינֵיהֶם וְלִרְמֹז דִּבְרֵי רְכִילוּתָן, שֶׁלֹּא יָבִינוּ שְׁאָר הַשּׁוֹמְעִים: