פרשנות מצטטת על משלי ז:יד

זבח שלמים. כן הוא קרוי בכל הפרשה ואין כן עולה וחטאת ואשם שלא נסמך להן מלת זבח, והטעם לפי שבשר השלמים נאכל לבעלים וקורא לבני ביתו ולאוהביו ומיודעיו שיאכלו מזבחו ובמושב רעים יהלל את ה' ויספר להם חסדיו, גם להרבות אוכלים שלא יבא בשר קדש לידי נותר לכן נקראו זבח שלמים, כי זבח הוא סעודה של שמחה כמו וקרא לך ואכלת מזבחו, כי זבח היום לעם בבמה (שמואל א ט׳:י״ב) כי זבח משפחה לנו בעיר (שם ב'), משא"כ שאר הקרבנות שאינן לסעודת הבעלים אינן קרוים זבח, וכבשי עצרת הם סעודת שמחה לכהנים (רנ"ו). שלמים. פירשב"ם לשון תשלומים שצריך לשלם את נדרו. ורנ"ו טען עליו דא"כ גם נודר עולה חייב לשלם ותקרא גם היא כן, גם אינו נכון לפי דקדוק המלה כי הנפרד מן תשלומים שלים, כמו באו ימי השלום, וברבים שלומים כמו שנת שלומים. ואין בזה כדי להשיב, כי העולה אף שהיא באה בנדבה מ"מ מתערב עמה קצת חיובי, לכפר על הרהורי הלב ועל עברו במזיד על לאו הנל"ע, לכן יקראנה הכתוב בשם עולה שהמכוון בה הסבה הגורמת אל נדבתה, (כמ"ש לעיל א' ג,) משא"כ שלמים היא נדבה גמורה ואין בה סבה הגורמת אל נדבתו, ושפיר חל עליה ענין תשלום הנדר. ונראה שלזה התכוין הרמב"ן במ"ש על שם שלמים, כמו אבנים שלמות, כלומר שבקרבן שלמים אין בה שום פגם וקלקול כי אינה באה רק מצד נדבת הלב, משא"כ בעולה אף שגם היא באה בנדבה, מ"מ יש בנדבה זו צד פגם מסבה הגורמת לנדבה זו. גם מדקדוק המלה אינה טענה, כי בכל השמות ישמור הלשון הטעם ולא המלה, כשם נח מן ינחמנו וכדומה לאין מספר. והנה רבותינו בת"כ אמרו שלמים שמטילין שלום בעולם, שלמים שיש בה שלום למזבח ולכהנים ולמזבח, שלמים מי שהוא שלם מביא ולא אונן, ואין ספק שאין זה מהם טעם העיקרי לשם שלמים, והראיי' שייחסו שלומים אלו גם לשאר הקרבנות ואפי' לחטאות ואשמות, כמבואר בת"כ, אבל כל אלה לשם שלמים הוראה צדדית. ורנ"ו פירש שלמים מענין השלום אביך הזקן, ענין הצלחה, וקרבן שלמים בא מבעלים אשר בא עליו ברכת ה, ומרוב שמחה יקריב שלמים, ולזה יתרגמו שלמים (פריידענאָפפער, וואָהלערגעהען). וזה לא יתכן כי הקרבן הבא לכמו אלה תודה יקרא לא שלמים. גם מה יענה על ויעלו עולות ושלמים דשופטים (כ' כ"ו. ושם כ"א ד') שהי' בעת צום ויום בכי. והנכון כפירשב"ם לשון תשלומים (פאָללציעהונגסאָפפער). וכן משמעות לשון זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי (משלי ז׳:י״ד) דרישא וסיפא חד ענינא כרוב הלשונות במשלי:

כסיל. הוא נלוז מחקי החכמה מפני תאותו ואינו חפץ בדעת ותבונה, כמ"ש (א' ב') וכסילים ישנאו דעת (וכן י"ב כ"ג, י"ג ט"ו י"ח, י"ד ז', ט"ו ב', ז' י"ד, י"ז י'):

הזונה, עמוסת החטאים, מתפארת: "זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי" (משלי ז יד). בעיניה ובעיני החברה נדר קרבן הוא זכות דתית, והמחבר מסתייג ממנה לא בגלל התנגדותו לעצם הנדר אלא בשל התנגדותו למכלול התנהגותה, והעדפתו כללי התנהגות צנועים יותר מאשר קרבן נדבה. לעומת זאת בקהלת אין ביטוי של הערכה לעצם הנדר, אלא רק תביעה לא לאחר לשלמו: "כאשר תדר נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדר שלם. טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" (קהלת ה ג-ד).