בְּאֹֽרַח־צְדָקָ֥ה אֲהַלֵּ֑ך בְּ֝ת֗וֹךְ נְתִיב֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃
רבנו בחיי
ובמדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ פסל את הראשונים אמר דין הניין לי ודין לא הניין לי. (שם ו) אלה תולדות נח פסל את הראשונים אלו דור אנוש ודור המבול. (שם לז) אלה תולדות יעקב, פסל אלופי עשו. כ"מ שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, (שמות א׳:א׳) ואלה שמות בני ישראל מוסיף על מעלת בני ראובן בני שמעון. אף כאן ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והתורה באמצע, דינין מלפניה הוא שכתוב למעלה (שם טו) שם שם לו חק ומשפט ועוד (שם יח) ושפטו את העם בכל עת, דינין מאחריה ואלה המשפטים ועשרת הדברות באמצע הוא דכתיב (משלי ח׳:י״ט-כ׳) בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, ד"א (תהילים קמ״ז:י״ט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, מגיד דבריו ליעקב אלו עשרת הדברות, חקיו ומשפטיו לישראל ואלה המשפטים, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים וגו', לא נתן הכל אלא לישראל אדם הראשון נצטוה בשש מצות בא נח הוסיף לו שביעית זה אבר מן החי, בא אברהם הוסיף שמינית זו מילה, בא יעקב הוסיף לו תשיעית זו גיד הנשה, באו ישראל נתן להם עשרת הדברות נתן להם את הכל, וזהו שכתוב (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, זו התורה שנתנה מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה והיא תורה אחת והם עשרת הדברות מלאה קטרת בגימט' תרי"ג בחלוף קו"ף בדל"ת באותיות א"ת ב"ש. כשעמדו על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אמר להם הרי כל התורה נתנה לכם הוי אומר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים וגו', ר' אליעזר אומר אם יש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה כיצד אם יעשו התחתונים משפט אינו נעשה מלמעלה אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש שעה אחת לעבור את הדין לא יהיה העולם יכול לעמוד שהרי אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו כ״ז:ד׳) אפשעה בה אציתנה יחד, אם אני פוסע בדין פסיעה אחת אשרוף העולם כולו, למה או (שם) יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, כלומר או יחזיקו בדיני התורה, וכן דרז"ל לא אבדו ישראל אלא בשביל התורה ומשפט שנאמר (איוב ד׳:כ׳) מבקר לערב יוכתו מבלי משים, אלה המשפטים אשר תשים לנצח יאבדו.
מגלה עמוקות
הענין פ' זו של משפטים באה להודיע שגלות מצרים היה עבור יוסף הצדיק. וכן פתח מתחלה כי תקנה עבד עברי. ענין יוסף שהיה בבית אסורין שש ושבע דהיינו י"ב שנים בבית הסוהר ושנה שלימה בבית אדוניו ו' חדשים בבית ו' חדשים בשדה כי אם בגפו יבא בגפו יצא בשביעי יצא ל חפשי בגי' חנו"ך מטטרו"ן חנ"ם ח"נוך נ"ער מ"טטרון אם בגפו יב"א י"ונה ב"ן א"מתי שהוא משיח בן יוסף ר"ת (משלי ח) ב"אורח צ"דקה א"הלך (איוב ז) הלא צב"א לאנוש עלי ארץ ר"ת ב"אורח צ"דקה א"הלך כי שביה בצדקה ב"ן צ"רפת ב"ן א"מיתי (שם) וכימי שכיר ימיו שבכל יום הוא בא או כימי שכיר ימיו שש אלפי הוי עלמא וכן בפסוק באורח צדקה אהלך ב' גאולות זכה באורח צדקה לא זכה (משלי ח) בתוך נתיבות משפט. וכן בפסוק ואלה המשפטים ב' גאולות זכה אשר תשים לפניהם שימה בפיהם שהיא ברשותם לא זכו:
לחם שמים
לב) אוהב את התוכחות כמש"ה הוכח לחכם ויאהבך. ואריב"ן כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי. וכ"ש שהיה מוסיף בי אהבה. נמצא לומד חכמה ומוסר הרבה. כמ"ש מכל מלמדי השכלתי. בספרינו גרסינן אוהב את הצדקות לכאורה אינו ענין לקנין תורה. איברא קרא כתיב באורח צדקה אהלך (משלי ח׳:כ׳) ויש לפרשו על היושב בדין ועושה כדרך שהיה עושה דוד המע"ה. שעשה צדקה לזה ומשפט לזה. ודין היינו תורה. וקרא דאייתינן הכא נמי דייק. היינו דמסיים בתוך נתיבות משפט. וניחא נמי דהיינו צדקות. היינו תוכחות. חדא מילתא היא ואיכא למידק למאי אצטריך למתני אהוב אי אית ביה כל הני. שאוהב המקום. והבריות. ותוכחות כו' פשיטא שהוא אהוב למעלה ולמטה. ונ"ל אצטריך דאי תני אוהב המקום אכתי איכא למימר דסני לבריות. משים דלא מעלו כדאמרן. ואינו חושש לטובת ולהנאת זולתו להחזיר הבריות למוטב. ואי תני אוהב הבריות. סד"א דאוהבן לצורך עצמו. כדי שיהא לו הנאה מהן. לא מאהבת המקום ולא מאהבת הבריות בעצם. ואי תני הא והא. הוה אמינא שאינו אהוב בעצם. אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. משו"ה מרחמו ליה לפנים. אך לא באמת. אחר שמחפה עליהם ומייפה מעשיהם בשקר. סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי. ע"כ מבזים אותו בלבם. אע"פ שנראין כאוהבים להנאתן להכי איכא למימר. אע"ג דאוהב המקום באמת. ואוהב הבריות לפנים. מחמת מורא בשר ודם. לעולם אינו אהוב לא למקום ולא לבריות. מאחר שאין אהבתו לבריות זכה. נמצאת גם אהבת הבריות אינה נאמנת לו. מטעם הנ"ל כמים הפנים לפנים. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. להכי אצטריך אהוב. ואי תני כל הני ולא תני אוהב את התוכחות אכתי איכא למטעי כדאמרן. שהוא אהוב לבריות. לא באמת ולא בצדקה. אלא מפני שנושא להם פנים ובחלק שפתיו ידיחם. כענין שעשה אבשלום לגנוב לב אנשי ישראל כשור אל טבח יקחם. ובמה יוודע איפה כי הוא האהוב והאוהב הנאמן שמא זה וזה אינו אלא לפנים. לכך הוצרך לתנאי אוהב את התוכחות. כלומר שאוהב להוכיח את בני אדם. כדרך שאוהב התוכחה לעצמו (והיינו דדייק לישנא דתוכחות לשון רבים. תסגי ליה למימר אוהב התוכחה. אלא תרתי שמעית מנה) שהיא האהבה הגמורה האמתית. כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. ואם אעפ"כ הבריות אוהבות אותו. אז יוודע באמת כי הוא אוהב ואהוב מאהבה נאמנת אמיתית. ואי תני ואוהב את התוכחות. ולא תני כל הני קס"ד דעבד לגגוב דעת הבריות. להראות כצדיק ומוכיח. מקשט אחרים ואינו מקשט עצמו (כענין מוכיחים שבימינו הרוכלים המחזירים בעיירות להונית העם וליהנות ולרעות עצמם. שרובם צבועים רעים לשמים ולבריות. חשודים על הגזל והעריות). אך אם הוא אהוב גמור לכל העם מקצה בלי זיוף. זו היא ראיה גמורה על אמתת צדקתו בתוכחתו עמש"ל פ"ג מ"ט. ואצ"ל אם הוא אהוב גם למעלה שעושין לו רצונו גוזר ומקיימין גזירתו ונושאים פנים לדורו בעבורו. שהיא הוכחה בטוחה ודאי שהוא אהוב. אבל אין זה מוכרח בתנאי הת"ח. כי יש לפעמים גדול שבגדולים שאינו זוכה לכך. כמ"ש ריב"ז על עצמו אפי' הטיח בן זכאי ראשו כל היום לא השגיחו בו. וכן בפרקא דחסידי חבוטו לנחמן כו'. משו"ה כולהי מיצרך צריכי. ועמ"ש בס"ד בריש פרקין: