פרשנות מצטטת על משלי ח:לה

אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר וְגוֹ׳. סָמַךְ פָּרָשָׁה זוֹ לַקְּלָלוֹת לוֹמַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹדְרִים בְּעֵת צָרָה כְּיַעֲקֹב שֶׁהָיָה נוֹדֵר בְּעֵת צָרָה לִתֵּן מַעֲשֵׂר מִכֹּל, אֲבָל לֹא כְּיַעֲקֹב מִכֹּל וָכֹל כִּי יַעֲקֹב גַּם אַחַר שֶׁעָבְרָה הַצָּרָה לֹא סָר מִן הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב, אֲבָל לְדוֹרוֹת זֶה דַּרְכָּם כֶּסֶל לָמוֹ שֶׁנּוֹדְרִים בְּעֵת צָרָה וּבַעֲבוֹר סוּפָהּ צָרָה וְצוּקָה הֵם מִתְחָרְטִים וְשָׁבִים לְסוֹרָם. וְזֶה כִּמְשַׁל הַקָּנֶה שֶׁקִּלֵּל בּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי אֶת יִשְׂרָאֵל (מלכים א׳ יד טו), כִּי הַקָּנֶה הַזֶּה אֵינוֹ נִכְנָע כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁהָרוּחַ נוֹשֵׁב בּוֹ, וּכְנוֹחַ הָרוּחַ הוּא חוֹזֵר וְעוֹמֵד בְּקוֹמָה זְקוּפָה כְּבָרִאשׁוֹנָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִכְנָעִים כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁהַצָּרָה מְשַׁמֶּשֶׁת, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ, כִּי בְּסוּר הַמַּכְרִיחַ יָשׁוּבוּ לְסוֹרָם. וּמַסְכִּים לִדְבָרֵינוּ מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ בַּעַל הַטּוּרִים (כז א) שֶׁכָּל מִסְפַּר הַשְּׁקָלִים קמ״ג כְּנֶגֶד קמ״ג קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁמִּסְפָּרָם שָׁוֶה נִסְמְכוּ לַהֲדָדֵי? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ שֶׁקמ״ג קְלָלוֹת שֶׁבַּתּוֹכֵחָה גּוֹרְמִין נִדְרֵי קמ״ג שְׁקָלִים, כִּי אֵין יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִים לִתֵּן מִן מָמוֹנָם לְשֵׁם ה׳ כִּי אִם בְּשָׁעָה שֶׁהַצָּרוֹת מַכְרִיחִין אוֹתָן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ לְקַמָּן פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ (לא יז) עַל פָּסוּק ״וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אוֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת״, שֶׁדָּרְשׁוּ רז״ל (חגיגה ה.) עַל הַמַּלְוֶה לֶעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ. וּדְרָשׁ זֶה רָחוֹק לְקַבְּלוֹ, שֶׁכָּל הַצָּרוֹת לֹא יַכְרִיחוּם אֶל הַוִּדּוּי כִּי אִם צָרָה זוֹ. עַל כֵּן רְצוֹנִי לְפָרֵשׁ שֶׁזֶּה מְדַבֵּר בְּמַלְוֶה לֶעָנִי בְּבֹא הַצָּרָה דַּוְקָא, דְּהַיְינוּ בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ שֶׁל הַמַּלְוֶה, כִּי הַצָּרוֹת דּוֹחֲקִין אוֹתוֹ לָזֶה לִדּוֹר נְדָרִים לִצְדָקָה, וְטָעוּת שֶׁל הַנּוֹדֵר עַל זֶה הָאוֹפֶן יִתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ לְקַמָּן פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ. עַל כֵּן סָמַךְ פָּרָשַׁת כִּי יַפְלִיא לְפָרָשַׁת הַתּוֹכֵחָה, וְדִבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּלֹא הֶכְרֵחַ מֵרָצוֹן, זֶהוּ נִקְרָא ״יוֹם רָצוֹן לַה׳״ (ישעיה נח ה), וְיָפֵק רָצוֹן מֵה׳ (משלי ח לה).
תָּם סֵפֶר וַיִּקְרָא – בְּעֶזְרַת הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא.

כי מוצאי וגו' ויפק רצון. ואינו מפורש איזה רצון ומפורש כאן ובאו עליך כל הברכות האלה. ובזה דורש מ"ש כאן והיה אם שמוע תשמע בקול ה' שיהיה שמועותיו לשם ה' ומ"ש לשמור כמ"ש לשמור מזוזות פתחי כנ"ל ונלמדים הפסוקים זה מזה ודוק שפסוקי משלי באים לפרש פסוקי תורה:

במה שהוא מפיק לתאוה מה שהוא מוציא ממנו תאות הגופניות מאחר שהשכל והתאוה הם דברים מתנגדים ומפיק מלשון ויפק רצון מה' (משלי ח׳:ל״ה):