פרשנות מצטטת על משלי טו:א

ערות דבר. לפי מהלך הלשון היה ראוי לומר דבר ערוה כמו דבר פשע. דבר בליעל, דברי תועבה (ירמיה מ"ד) דבר גבורות (איוב מ"א) דבר עצב (משלי ט"ו) וכלשון המשנה (גיטין צ') לא יגרש אדם את אשתו, אא"כ מצא בה דבר ערוה. הנה ע"ד הפשט יש לשנוי זה דומים, כמו טוב איש במקום איש טוב, וכמ"ש בפ' ויהי האדם לנפש חי'. אמנם לדעת רז"ל אין אנו צריכים לזה, ויבא לשון המקרא על מכונו הראוי, כי מלת דבר כאן ענינו שיחה הגדה וספור (רעדען, זאגען) כמו הדבר אשר דבר ה', וכמ"ש בפ' אמת נכון הדבר שענינו דבור העדים מכוון ומוסכם לענין אחד, עמש"ש. ויהי' פירוש מצא בה ערות דבר, נתאמת אצלו ממנה מעשה מערוה ע"י דבור והגדה שהעידו עלי', ותרגום ערות דבר (איינע אויסגעזאגטע שאנדטהאט) [דוגמא לזה במכדרשב"י (נח ע"ו) ולא יראה בך ערות דבר מאי ערות דבר דא מלתא [ערייתא] דעריין דדא הוא מלה דהקב"ה מאיס בה יתיר מכלא, כיון דאמר ערות אמאי דבר אלא הני חייבי עלמא דגעלי ומסאבי גרמיהון במלה דלהון דנפקא מפומייהו והאי איהו. ערות דבר, ע"כ.] כך נ"ל לפרש לפי מ"ש רבותינו (שם בגיטין) נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר עפ"י שנים עדים יקום דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים, שאינה נאסרת עליו משום ערוה אלא בעדות ברורה, ע"כ. אהני לן גז"ש המקובלת להבנת לשון המקרא על פשוטו ובדרך נכון; וענין הסמיכות כמו חללי חרב, חללים שע"י חרב, כן ערות דבר, ערוה שע"י דבור. ואל יקשה בעיניך על שהזכיר ענין הגדת העדים בלשון דבר ולא בלשון עדים, כי א"א לומר כן, דבכל מקומות שבתורה לשון עדים כולל ג"כ התראה, שמתרים העדים בעובר (כמ"ש בשופטים בפ' עפ"י שנים עדים, ע"ש) וקרא דילן ע"כ בלא התרו בה איירי, דאי בהתרו בה, היא חייבת מיתה, ולא משכחת לה ויצאה והיתה לאיש אחר, לכן הוציא הכתוב הגדת העדים בלשון דבור. אמנם מדלא אמר קרא לשון היותר ברור. ערוה בדבר. להורות שמציאת הערוה בה היתה ע"י דבור והגדת עדים, לכן מצאו רבותינו מקום לדרוש ולומר שבא להורות עוד דבר אחד, שאין מלת ערות סמוך למלת דבר, אעפ"י שהוא בתי"ו (ערש"י ע"פ ואחזת מרעהו), וכמו שפת לא ידעתי אשמע, שמלת שפת הוא במקום שפה, התי"ו במקום ה"א, וכמו אשת לידה, אשת בעלת אוב, שהן כולם מוכרתים אעפ"י שהם בתי"ו, כן כאן ערות דבר כמו ערוה, התי"ו במקום ה"א, והוא מוכרת, ומלת דבר בדרך זה ענינו כמו יהיה להם דבר בא אלי (שמות י״ח:ט״ז), שענינו ריב ומצה, ופי' מצא בה אי מעשה ערוה או דבר המתנגד רצונו, כענין הקדחת תבשילו, דלפעמים מותר לגרשה גם בלא ערוה אם יש דבר המתנגד ביניהם, כגון בזווג שני (ע' טור אה"ע רסי' קי"ט), וז"ש שם בש"ס לב"ה משמע הכי ומשמע הכי. והנה בעל זרע אברהם (בפי' לספרי נשא פיסקא ז') הקשה בזה, אחר שיש עדים והתרו בה בת קטלא היא, ולא בת גרושין, ותירץ שלא התירה עצמה למיתה, או שלא עשתה תוך כדי דבור, יעו"ש. ולדברינו א"צ לזה, דכבר הפכימה התורה להוציא העדות בלשון דבר עד שאין מקום לקושיתו:

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה.