פרשנות מצטטת על משלי טו:טז

וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה, כִּי הָאָרֶץ דּוֹמָה תָּמִיד כְּאִלּוּ פָּעֲרָה פִּיהָ לִבְלֹעַ אֶת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל:טו-טז) ״שָׁלֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחֶם״ וְגוֹ׳. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה:יד) ״לָכֵן הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק״ וְגוֹ׳. וּמִכָּל זֶה רְאָיָה שֶׁפִּי הָאָרֶץ פָּתוּחַ תָּמִיד לִבְלֹעַ, וְהַנּוֹתֵן דָּבָר לְתוֹךְ פִּיהָ דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מַחֲנִיף לָהּ, וְזֶה יֵאָמֵר עַל הָרוֹצְחִים שׁוֹפְכֵי דָּם נָקִי כִּי בְּדָם זֶה יַחֲנִיפוּ לָאָרֶץ לִתֵּן לָהּ דָּבָר בְּפִיהָ לִבְלֹעַ. וּלְעוּמַּת זֶה גַּם הָאָרֶץ מַחֲנִיפָה לָהֶם לִתֵּן לְהַבִּלְתִּי רְאוּיִים כָּל צָרְכָּם אֲשֶׁר מִן הָאֲדָמָה מוֹצָאָם, דְּהַיְנוּ שְׁנֵי דְּבָרִים: א׳ כָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וּשְׁאָר צָרְכֵי הָאָדָם אֲשֶׁר מִן הָאָרֶץ מוֹצָאָם. ב׳ הַדִּירָה וְהַמְּנוּחָה שֶׁיֵּשׁ לַדָּרִים עָלֶיהָ. לְפִיכָךְ לְדוֹרוֹת לֹא יְכֻפַּר לָאָרֶץ כִּי אִם בְּדַם שׁוֹפְכוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם מַחֲנִיפִים זֶה לָזֶה, כִּי הָרְשָׁעִים נוֹתְנִים דָּבָר בְּפִיהָ לִבְלֹעַ, וְהָאָרֶץ מַחֲנִיפָה לָהֶם לִתֵּן לָהֶם דֵּי צָרְכָּם, וּצְרִיכָה הָאֲדָמָה כַּפָּרָה עַל זֶה הַמְּעַט תּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר קִבֵּל הָרוֹצֵחַ מִן הָאָרֶץ קֹדֶם שֶׁיֵּהָרֵג, כִּי לֹא בְּדִין נָתְנָה לוֹ כֹּחָהּ. אֲבָל כָּאן מִפְּנֵי יִשּׁוּב הָעוֹלָם לֹא נֶהֱרַג קַיִן, וְאִם כֵּן בַּמֶּה תֵּצֵא הָאֲדָמָה מִן הַחֲשָׁד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁשְּׁנֵיהֶם מַחֲנִיפִין זֶה לָזֶה, וְלָמָּה אֵינָהּ צְרִיכָה לְכַפָּרָה? אֶלָּא לְפִי שֶׁקִּיְּמָה רְצוֹן בּוֹרְאָהּ שֶׁאָמַר ״לֹא תוֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ״. כִּי מֵאָז שֶׁעָשִׂיתָ הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, הָאֲדָמָה בָּאָה בְּהַרְשָׁאָה וְתוֹבַעַת מִמְּךָ דְּמֵי אָחִיךָ, וְקוֹל דָּמָיו צוֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה, וְהִיא גַּם הִיא תַּעֲשֶׂה דִּין בְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַבֵּל עוֹד מִמֶּנָּה שְׁנֵי הַתּוֹעָלוֹת אֲשֶׁר יֵשׁ לְכָל הַדָּרִים עָלֶיהָ: הֵן כָּל הַצְּרָכִים, שֶׁעַל זֶה אָמַר ״לֹא תוֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ״, הֵן הַדִּירָה וְהַמְּנוּחָה, שֶׁעַל זֶה אָמַר ״נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ״. וְשׁוּם מָקוֹם לֹא יִרְצֶה לְקַבֶּלְךָ. וּבָזֶה תֵּצֵא הָאֲדָמָה מִן חֲשַׁד הַחֲנֻפָּה כִּי לֹא תַחֲנִיף לְךָ, וְעַל כֵּן אֵינָהּ צְרִיכָה גַּם כֵּן לְכַפָּרָה, אֲבָל לַחֲזֹר וּלְהָרְגְךָ עַכְשָׁו אִי אֶפְשָׁר מִפְּנֵי יִשּׁוּב הָעוֹלָם, כִּי לֹא הָיָה לְאָדָם בֵּן אַחֵר בַּפַּעַם הַהִיא.

והוי כו'. כמ״ש (משלי ט״ו ט״ז) טוב כו':

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. זאת שאלת הצדיקים מאת השם לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי בלבד שא"א לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט ושלא יתאוה המותרות וייטיב לבו ביראת השם, הוא שאמר שלמה המע"ה (משלי ט״ו:ט״ז) טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. והביא לזה אות ועדות ומופת הכתוב שאחריו, הוא שאמר (שם) טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. יאמר כי ייטב לבני אדם המעט בחברה שתנעם להם יותר מן המרובה והמטעמים בחברת השונאים.