פרשנות מצטטת על משלי טו:לא

אבל דעת הרמב"ן ז"ל כי כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי ה' וזה טעם וידבר אלהים את כל הדברים ה׳:ה׳אלה וכן הזכיר משה במשנה תורה את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים למדנו כי כאשר אמר אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות. ומה שאמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שהמובן ממנו ששאר דברות לא שמעום מפי הגבורה, הוא כי מלת שמעום כוללת שמיעת אזן ממה שכתוב (משלי ט״ו:ל״א) אזן שומעת תוכחת חיים, וכוללת הבנת הלב ממה שכתוב (מלכים א ג׳:ט׳) לב שומע, ולא היתה לישראל שמיעה והבנה מפי הגבורה כי אם בשתים ראשונות והשאר שמעום מפי ה' אבל לא הבינו אותם ולכך הוצרך משה להבינם להם, הוא שאמר (דברים ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה', וזהו באור הכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול כלומר מה שהאלהים יעננו בקול משה ידבר לישראל, ולשון עניה זו התחלה כלשון (איוב ג׳:ב׳) ויען איוב, עניה שהקדים הדבור, כך כתב הוא ז"ל הדברים.

שמעון ולוי אחים. בעצה אחת היו על שכם ועל יוסף. כלי חמס מכרותיהם נהגו בחמס בארץ מגורותם. וכן נהגו בכלי חמס וגזל על שמכרו ליוסף וזהו מכרותיהם. וכן רמז שאע"פ ששמעון ולוי היו אחים. שמעון פתה ללוי. כי לפי קדושתו של לוי לא היה ראוי לו להיות חרב צמודה במתניו. כי אין זה אומנתו אלא לעסוק בתורה דכתיב יורו משפטיך. אבל לא ספרא וסייפא וזה האומנות הוא כלי חמס לו. ואחר שהם עשו מה שעשו בשכם בלא עצתי. כדכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי והוא מיותר. אלא לומר שעשו זה בלא עצתו כאלו לא היו בניו. לזה אמר בסודם אל תבא נפשי. אחר שהם עשו בלא עצתי. ויצאו מן השורה. וזהו וברצונם עקרו שור אחר שנתרצה דעתם משכם שהרגו. עקרו את השורה שהרגו אנשי העיר בלי פשע וכו'. ורמז באומרו בסודם אל תבא נפשי. בסוד שניהם לא יבא אבל בסוד האחד שהוא לוי יבא. כאן נתן ללוי סוד התורה שנקרא סוד ה' ליריאיו. ובקהלם אל תחד כבודי. אבל בקהל האחד שהוא לוי יבא. זהו סוד הקרבנות שמקרב ומקהיל הדברים של מטה בשל מעלה. ומכאן נתן לו משה סוד התורה והקרבנות דכתיב יורו משפטיך ישימו קטורה באפך. וכל זה לפי שהפרידם יעקב זה מזה. ואמר ארור אפם כי עז כנגד יוסף אחיהם. ועברתם כי קשתה כנגד שכם. אחלקם ביעקב בענין שלא יהיו מחוברים. וכבר הארכתי בזה בלידת שמעון ולוי. ובזה הייתי מתנבא ואיני יודע בפרשת ויצא יעקב. ועכשיו זיכני השם ומצאתי מאמר אחד מסייע לדברי. שאמרו אחלקם ביעקב ברכו שיעמיד שמעון סופרים בבתי כנסיות ותלמידים וחזנים. ואפיצם בישראל בירך ללוי שיעמיד חכמים בבתי מדרשות מורים הוראות בישראל. ואין ואפיצם אלא לשון הוראה שנאמר יפוצו מעינותיך חוצה. וכן משה מברכו יורו משפטיך ליעקב. מלמד שעל פיהם יהיו כל ההוראות שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ריבי פרה ועגלה ערופה ונגעי בני אדם ובתים ובגדים ע"כ יורה על מה שאמרתי. וכך אמרו שמשה כללו לשמעון בברכת יהודה באומרו שמע ה' קול יהודה. ואין שמע אלא שמעון שנאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי כדי שיתיר מיהודה משל לשור שעסקיו רעים וכו' מלמד שהתפלל משה על שמעון בצער את מעלה אותה מתוכה. ואל עמו תביאנו שקרבו עם יהודה שנאמר ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי וגו'. ידיו רב לו בשעה שנאמר ויקחו שני בני יעקב וגו'. ועזר מצריו תהיה שנאמר ויסעו ויהי חתת אלהים. ולפי שלא ברכו בפירוש לא העמיד שמעון שופט וכו' ע"כ. הרי לך מפורש שאף עפ"י שקנטרו יעקב. ברכו בתוך תוכחתו. וכן משה בירך לשמעון בתוך ברכת יהודה. והטעם לפי ששמעו תוכחת אביהם. ולכן תמצא שאמרו רז"ל שזכו אלו השלשה שבטים הראשונים להתיחס במצרים עם משה ואהרן. אמר רבי אלעזר אע"פ שקנטר יעקב שלשה שבטים הראשונים. לפי שקבלו תוכחת אביהם הוא מונה אותם לעצמם בספר ואלה שמות אצל משה ואהרן. שנאמר אלה ראשי בית אבותם בני ראובן וגו' ובני שמעון וגו' ואלה שמות בני לוי. ובתחלת הפרשה כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ואחר כך אמר אלה ראשי בית אבותם ולבסוף ותלד לו את אהרן ואת משה הרי ראובן ושמעון ולוי מיוחסים באמצע לקיים מה שנאמר אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין. עיין בלידת לוי ותראה דברים נפלאים:

ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור הוא מצד הנפש אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות זהו שאמר או חרש, והשלישית חוש הראות הוא שאמר או פקח או עור, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ט״ו:ל׳) מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם, באר כי האור ירחיב הלב אבל חוש השמע גדול יותר מאד כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין וכן אמרו רז"ל סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כלו, ומפני שבאר הכתוב כי האוזן אבר נכבד מן העין כתיב אחריו (משלי ט״ו:ל״א) אוזן שומעת תוכחת חיים.