פרשנות מצטטת על משלי טז:א

שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה (משלי ג) על מדת הבטחון, מפני שהוא מעקרי התורה והמצות. יאמר שיבטח אדם בהקב"ה בכל לבו ולא יבטח ולא ישען על בינתו, והכוונה בזה שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעשרו או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב"ה שהוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ואין כל מעשיו ומחשבותיו כלום בלתי אם יגזור ה' יתעלה, וזהו שכתוב (משלי י״ט:כ״א) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כי אם אסף עושר לרוב אין לו להחזיק טובה לעצמו כי עשרו לא בא אליו בכחו וקלותו, וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ט׳:י״א) כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם. וכן אמר עוד (משלי ט״ז:א׳) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, ודבורו אינו בידו כי אם ביד הקב"ה וכל שכן שאר כל המעשים, ולפיכך אין ראוי לו לבטוח ולהשען על בינתו ואין לו לתלות תקותו בהשתדלותו רק בהקב"ה, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים ס״ב:ו׳) אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. כלומר לא בהשתדלותי.

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי טו) כי האיש בדבורו כשהוא מדבר דבריו בחכמה יש לו שמחה על זה, לפי שהדבור הוא מצד השכל בסיבת הנפש השכלית שבאדם אשר בה יש לו יתרון על שאר בעלי חיים, ועל כן נתיחס הדבור להקב"ה, הוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, והנביא שבח בו להקב"ה כשם ששבח אותו בבריאת השמים שהם עצמיים שכליים שאמר (שם מב) בורא השמים ונוטיהם. ואמר כי כאשר יכוין האיש לדבר דברים נכוחים ומתוקנים ומסדר אותן בחכמת השכל ישמח על זה לפי שלא הוציא הדברים בשפתיו עד שסדרם בלבו, וידוע כי סדור הדברים במחשבת האדם הוא ביד האדם, ולא כן הדבור, כי הדבור יבא מאת השם, וכענין שכתוב (משלי ט״ז:א׳) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, וכאשר כוון במענה לשון והוציא דבריו בשפתיו על הנכונה, הנה זה דבר ברור כי הוא בסבת סיוע אלהי ותגיע לו מזה שמחה, זהו שאמר שמחה לאיש במענה פיו. אע"פ שכל דבריו שהוא מדבר כולן מיושרים, אין ראוי לו לדבר רק דבר בעתו, כי מי שהיה מדבר שירים בבית האבל או עניני אבל בבית שמחה מה מאד יהיה ענין בלתי מסודר וראוי, והוא דבר שלא בעתו שהרי אמרו בשעת חדוה חדוה ובשעת אבלא אבלא. ומן הענין הזה הוא מה שאמרו שואלין הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג. ומי שהיה דורש הלכות סכה בפסח או הלכות פסח בסכות גם זה ענין מבולבל מעורב ואין זה דבר בעתו. ועל זה הזכיר שלמה ע"ה בכאן שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, יאמר כי אע"פ שהאדם מדבר נכוחות וענינים שכליים אמתיים, יש לו להגבר על תאותו ולמשול ברוחו שלא ידבר מן הנכוחות ההם רק דבר בעתו. זהו על דרך הפשט.

וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר. מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר ״וְאָאֹר מְקַלְלֶיךָ״ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר ״וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ״, כִּי ״לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב״ (משלי טז א), קֹדֶם שֶׁמּוֹצִיא אֵיזוֹ דִּבּוּר מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, כִּי הוּא מַעֲרִיכוֹ תְּחִלָּה בַּלֵּב וּבַמַּחֲשָׁבָה. וְיָדוּעַ שֶׁלְּטוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרֵף מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשֶׂה, אֲבָל מַחֲשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סו יח) ״אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע ה׳״, וּכְתִיב (ישעיה סה כד) ״טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה״ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁקֹּדֶם שֶׁהָאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו בִּשְׁאֵלָתוֹ וּבְבַקָּשָׁתוֹ, כְּבָר הָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ לְבַקֵּשׁ עַל כָּכָה, עַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא, לְאַפּוֹקֵי בָּשָׂר וָדָם הַשּׁוֹאֵל דָּבָר מֵחֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ בִּשְׂפָתָיו כִּי אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹחֵן לְבָבוֹת, מְמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים כ ה) ״יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ״ וְגוֹ׳, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז א) ״לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה׳ מַעֲנֵה לָשׁוֹן״. רָצָה לְתַקֵּן בָּזֶה קֻשְׁיָא זוֹ, וְהוּא: אִם בֶּאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמַלֵּא שְׁאֵלָתוֹ אַחַר שֶׁנֶּעֱרַךְ הַדָּבָר בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, אִם כֵּן לָמָּה זֶה צִוָּה ה׳ עַל הַתְּפִלָּה בַּפֶּה? עַל זֶה אוֹמֵר ״וּמֵה׳ מַעֲנֵה לָשׁוֹן״, כִּי זֹה מַתַּת ה׳ הוּא שֶׁנָּתַן מַעֲנֵה לָשׁוֹן לָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סד.) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים, לְפִי שֶׁנִּמְשָׁלִים אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים אֵצֶל אָבִיו. אִם הוּא מְבַקֵּשׁ דָּבָר מֵאָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁאָבִיו יוֹדֵעַ מַה שֶּׁהַבֵּן צָרִיךְ, מִכָּל מָקוֹם רוֹצֶה הָאָב שֶׁיּוֹצִיא הַבֵּן מִפִּיו מְבֻקָּשׁוֹ, לְפִי שֶׁהָאָב מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּדִבּוּר שִׂפְתֵי הַבֵּן. כָּךְ אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (שיר השירים ב יד) ״הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב״ לָגֶשֶׁת לִי. וְאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה לְהִתְנַהֵג עִמָּנוּ כְּדֶרֶךְ הַשָּׂרִים שֶׁאֵין מַנִּיחִין לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם הַרְבֵּה, וּמִיָּד כַּאֲשֶׁר יָבִינוּ כַּוָּנַת הַשּׁוֹאֵל אוֹמְרִים לוֹ ״קַצֵּר דְּבָרֶיךָ״ אוֹ ״כַּלֵּה מִדַּבְּרוֹתֶיךָ וָצֵא״. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחַסְדּוֹ אֵינוֹ כֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים כא ג) ״תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ״, וְאַף עַל פִּי כֵן ״וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה״, לְפִי שֶׁאָנוּ בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ כְּשַׁעֲשׁוּעַ יֶלֶד וּבֵן יַקִּיר. זֶה שֶׁאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁ״טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה״, מִכָּל מָקוֹם כָּל ״עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע״, כִּי לֹא מָנַעְתִּי מֵהֶם אֲרֶשֶׁת שִׂפְתוֹתֵיהֶם.