כֹּ֤ל פָּעַ֣ל יְ֭הוָה לַֽמַּעֲנֵ֑הוּ וְגַם־רָ֝שָׁ֗ע לְי֣וֹם רָעָֽה׃
משנת ארץ ישראל
כפי שאמרנו במבוא, אחד מסוגי הברכות הוא "ברכות הנהנין": מה שאדם צורך ומה שהוא נהנה ממנו יש לברך עליו לפני השימוש. התוספתא מנמקת זאת: "לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה' (תהילים כד א) – הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, עד שיתירו לו כל המצות. לא ישתמש אדם בפניו, בידיו וברגליו אלא לכבוד קונהו, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז ד)" (תוס', פ"ד ה"א). נימוק זה הוא ביטוי לרעיון חובק זרועות עולם. "לה' הארץ ומלואה", ולכן כל מה שאדם צורך הוא לא רק פועל ידיו של בורא עולם אלא שייך לו, והוא נתנו לבני אדם. מעין אותו רעיון הסיקו חכמים מהפסוק "כי לי כל הארץ" (שמות יט ה). רעיונות דומים חוזרים אצל אומות שונות. ההנמקה בדבר הבעלות האלוהית עשויה להוביל לכיוונים שונים. היא עשויה לנמק את שלטון המלך שקיבל את הבעלות מבורא עולם; היא עשויה לנמק את בעלותם של בני ישראל על ארץ ישראל, או לקדש את הבעלות הפרטית באופן כללי (ה' נתן את הקרקע לבעלים הנוכחי). במקביל, אותו רעיון עשוי להוביל לסדרת פרשנויות בעלות אופי דתי יותר. הרעיון מוביל לצניעות ולתחושה שכל העושר שצבר אדם אינו שלו1מסכת שמחות, פרק חיבוט הקבר, פ"א ה"ח, עמ' 259; בבלי, שבת קיט ע"א; בראשית רבה, פי"א ד, עמ' 91 ומקבילות. . הרעיון מוביל לכך שהמעשר והתרומות שאדם נדרש להפריש מיבולו אינו ויתור על רכוש לשם מצווה, אלא להפך, קבלה של תשע עשיריות מהיבול: "בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו לאריסות נותן הזרע והפעולה וחולק עמו בשוה, והקב"ה 'לה' הארץ ומלואה' והוא מוריד הטל והמטר, והוא משמר הכל, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה מעשר, ותרומה אחד מחמשים. הוי 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' (דניאל ט ז)"2תנחומא, כי תשא, יד, ומקבילות לרעיון ולמדרש זה. . מאותו רעיון ניתן להקיש שבכל עימות משפטי בין אדם פרטי ובין המקדש, יד המקדש על העליונה3כגון משנה, שקלים פ"ד מ"ט ופירושנו לה; תוס', ערכין פ"ד ה"ג, עמ' 546. . התוספתא שלפנינו ומקבילותיה מסיקים מהפסוק שיש צורך לברך, ולהודות לה' על השימוש ברכושו. ייתכן גם שתודה זו היא מעין בקשת רשות להשתמש באוכל ולנצלו4במדרש תנאים לדברים, פ"ג כג, עמ' 14, מסיקים מכאן שבאופן כללי יותר יש לבקש מה' ולהתפלל אליו. .
רבנו בחיי
נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. אמרו במדרש בוא וראה כי כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה' צור עולמים, אל תקרי צור אלא צר, ולמה לא נבראו בכל השם כלו כדי שלא להזכיר בו את השם שלם, אוי להם לרשעים שמחרפין שמו של הקב"ה ומזכירין אותו תמיד חנם, ראה מה כתיב בקרבנות אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אינו אומר לה' קרבן, לה' עולה, ובני אדם מחרפין שמו חנם, זהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ה׳:א׳) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. שנו רז"ל לא יהא אדם בישראל פרוץ בנדרים ואין לו להתמיד בשבועות אפילו על האמת, ומעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכלן חרבו על שבועת האמת, כיצד היה אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה, והולכין ועושין ומקיימים שבועתן, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. כשיבא הקב"ה לדון את הבריות הרי הוא דן הנשבעים בשקר עם המכשפים והמנאפים, הוא שכתוב (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר, אמר הקדוש ב"ה פה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים אותי בו אתם מחרפים ומגדפים ונשבעים בשמי לשקר שכל הבריות לקלוסי בראתי, שנאמר (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו, ולא די לכם שאין אתם מקלסים אותי אלא שאתם מחרפים אותי, וזהו שכתוב (ישעיהו נ״ז:כ׳) והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאים ועולין וכיון שהגיע כל אחד מהם לחול הוא נשבר, וחברו רואה אותו שנשבר ונתגאה גם הוא ועולה ואינו חוזר בו, כך הרשעים רואין אלו את אלו מתגאין ואינן חוזרים, לפיכך נמשלו לים ואין להם נוח בעולם כי השקט לא יוכל, אבל הצדיקים יש להם השקט שנאמר (ירמיהו ל׳:י׳) ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.
רבינו יונה
עקביה בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת. ובזמן שתסתכל מאין באת המחשבה תגרום לך להיות שפל רוח ותנצל ממדת הגאוה שנאמר בה (משלי ט"ז ד') תועבת ה' כל גבה לב: