פרשנות מצטטת על משלי טז:ה

עקביה בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת. ובזמן שתסתכל מאין באת המחשבה תגרום לך להיות שפל רוח ותנצל ממדת הגאוה שנאמר בה (משלי ט"ז ד') תועבת ה' כל גבה לב:

דיעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, יש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים, יש אדם שהוא גבה לב ביותר, יש שהוא שפל רוח ביותר, יש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, יש שהוא לב טהור ולא יתאוה אפי' לדברים מעטים שהגוף צריך להן, יש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו שדיו אפי' דבר מעט שלא יספק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו, ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו, ועל דרכים אלו שאר כל הדיעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן. קרא לתכונת בני אדם האלה דיעות אף כי בהם הכועס שקורא בעל חמה, כנמצא במקרא קודש נחום א' ב' שהוא בתכונת גופו של אדם כמ"ש רז"ל (ומרה) [כבד] כועס עם כל זה הוא מתכונת הנפש אשר הגוף ותכונתו פועל בנפש האדם כנודע ולכן נקרא בעל חמה, וכ"כ אח"ז בעל תאוה שג"כ בתכונת הגוף ופועל בהנפש והרגשות אלו יעלו בנפש ויעלו בדעתו ודעה נאמרה על הרגשה כמו על השכלה על עניני הרגשה שיעוררו להסכים השכל עם הרגשות ותאות נפשו, ומצינו ידע תאוה גופנית ואדם ידע וכו' ועל אהבה כי ידעתיו, הראשונה תבוא מגוף לנפש והשניה יליד הנפש, ולשון בעל חמה ובעל תאוה על כי האדם בעליה וממנו יצאו משא"כ הגאוה תכונת הנפש בלבד תקרא גבה לב כבמקרא משלי ט"ז ה'.

וּמַה שֶּׁאָמַר ״מִכָּל הָאֻמּוֹת אֲנִי אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל״ אֵין זֶה פֵּרוּשׁ עַל הַמָּשָׁל שֶׁאָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה, שֶׁהֲרֵי ״בָּנִים הַרְבֵּה״ קָאֵי עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא מִלְּתָא בְּאַפֵּי נַפְשֵׁהּ הוּא. וּמֵ״ם ״מִכָּל״ אֵינָהּ מֵ״ם הַיִּתְרוֹן, וְהֵבִיא הָאֻמּוֹת לִרְאָיָה עַל דְּבָרָיו לוֹמַר: כְּשֵׁם שֶׁמִּכָּל הָאֻמּוֹת לֹא אָהַבְתִּי שׁוּם אֻמָּה כְּלָל כִּי אִם יִשְׂרָאֵל לְבַד אָהַבְתִּי, וְעִקַּר שִׂנְאָתִי לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּעֲבוּר רוּם לְבָבָם, כִּי ״תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב״ (משלי טז:ה), כָּךְ אֲפִלּוּ בֵּין יִשְׂרָאֵל שֶׁקְּרוּיִין בָּנִים, אֲנִי אוֹהֵב יוֹתֵר מִכֻּלָּם אֶת הַקָּטָן הַמַּקְטִין עַצְמוֹ וּמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּנַעַר וּבַעַר, כִּי אָז הוּא דָּן בְּמִתּוּן.