נֶ֣פֶשׁ עָ֭מֵל עָ֣מְלָה לּ֑וֹ כִּֽי־אָכַ֖ף עָלָ֣יו פִּֽיהוּ׃
העמק שאלה
משא"כ אהבת התורה היא משתלמת בכ"מ ובכ"ז וכמאמר החכמה בפי שלמה ברוה"ק אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני. הבטיחה שני דברים שהיא אוהבת אותו וגם נמצאת לפניו. וכדאי' בסנהדרין דצ"א נפש עמל עמלה לו העמל בד"ת היא עומלת לו במק"א, היינו שמסייעת להבינהו ולהתמתק בלבו עד שנמשך אליה באהבה שלימה והיא רוחנית ועזה. נמצא דבזה"ז יקרה לפני ה' אהבת התורה מאהבת ה' באשר היא בשלימות יותר
העמק שאלה
[הניחו לעיף] לא בלי יגיעה נקראת מנוחה, אלא לעמל בה והתורה עומלת לו להבין ולהשכיל בה כדאיתא בסנהדרין ד' צ"ט נפש עמל עמלה לו נפש עמל בתורה התורה עומלת לו, ובעירובין ד' כ"א שחורות כעורב, במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבהמ"ד, רבה א' במי שמשחיר פניו עליהן כעורב.
דרך חיים
וכן במה שאין אחד חוזר על למודו, ולמודו היום כפי שעורו, ולמחר משתכח ממנו, גם זה בכלל "את דבר ה' בזה", כדמוכח שם (סנהדרין צט.), דקאמר שם בהך ברייתא "את דבר ה' בזה", רבי יהושע בן קרחה אומר, כל הלומד ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר, כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת. רבי עקיבא אומר, זמר בכל יום, זמר בכל יום. אמר רבי יצחק, מאי קרא (משלי טז, כו) "נפש עמל עמלה לו", הוא עמל במקום הזה, ותורתו עומלת במקום אחר. אמר רבי אלעזר, אדם לעמל נברא*, שנאמר (איוב ה, ז) "אדם לעמל יולד", כמו שבארנו בפרק רבי אומר אצל (למעלה פ"ב מ"ח) "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך", עד כאן לשון הגמרא. ואם לא* שבאו אלו התנאים לפרש קרא של "את דבר ה' בזה" כמו התנאים האחרים שלפני זה, מה ענין זה לכאן שאמר "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם וכו'". אלא כי בא לומר כי זה נקרא "דבר ה' בזה" מי שלומד תורה ואינו חוזר עליה, שדומה לזורע ואינו קוצר. ואין לך בזיון יותר ממי שזורע, ומניח אותו לעופות השמים לאכול, הנה אין ספק שהוא מבזה את הזרע, כי אחר שזרעו מניחו לאכול לעוף השמים. וכך הוא מי ששנה ואין חוזר על תלמודו, הוא מבזה את התורה. וכן לרבי יהושע, "הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת", וכאילו תחלת לידתה היה לאבוד ולקבורה. וכך מי ששוכח תלמודו, כאילו תחלת משנתו היה לשכחה. ובודאי בדבר הזה* נחשב שהוא מבזה דבר ה'.