מִי־פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה חֲסַר־לֵ֝֗ב אָ֣מְרָה לּֽוֹ׃
רבנו בחיי
שלמה בפסוקי פרשה זו (משלי ט׳:ד׳) בא לדבר על אמונתנו ועל אמונת עובדי אלילים, והמשיל אמונתנו לאשה חכמה, והמשיל אמונת עובדי אלילים לאשת כסילות הומיה. המשיל אמונתנו לאשה חכמה, הוא שאמר חכמות בנתה ביתה, יכנה חכמת תורתנו במלת חכמות על שם שכוללת כל החכמות, ואמר כי חכמת התורה כאשה שבנתה ביתה על עמודים רבים כדי שיהיה חזק לא ימוט לעולם, וחשבון שבעה לאו דוקא, אבל הוא כעין (שם כד) כי שבע יפול צדיק וקם. והנה היא משתדלת לטבוח טבח והכן ולמסוך היין והיא בעצמה עורכת השלחן לא בצווי, וזה טעם אף ערכה. ועוד תקרא לקרואיה והם הנשים אשר כגילה, גם לפתי ולחסר לב. והנה זה משל על חכמת תורתנו שהיא שלמה בכל מיני שלמיות, שנאמר (דברים ח׳:ט׳) לא תחסר כל בה, והיא המורה דרך היחוד, וכשיתבונן בה האדם היטב שם ימצא תשובה לכל החולקין עליה עד שהתורה היא ערוכה ומסודרת לפני כל מבין כשלחן ערוך המזומן לפני הרעב שיאכל, והתורה הזאת היא הנותנת חכמה בפתאים כענין שכתוב (תהילים י״ט:ח׳) עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ותזהיר את הבריות שיתעסקו בה ושיעזבו פתיותם, והוא שכתוב (משלי ט) מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו, ומה היא אומרת לפתי ולחסר לב (שם) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה, כי בי ירבו ימיך וגו'. והמשיל אמונת העו"א לאשת כסילות הומיה הנותנת עצה להכשיל הרבים והמחזקת ידי עוברי עבירה והמשבחת פתיות והמעשים הרעים, הוא שכתוב (שם) אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת. באר הכתוב כי האשה הזאת הפך הראשונה, כי הראשונה חכמה וזו אשת כסילות, הראשונה בנתה וטבחה ומסכה וערכה והיא שותקת, וזו אינו יודעת לעשות אחת מאלה והיא הומיה, זהו ובל ידעה מה, וכשם שהאשה הראשונה שלמה בכל מיני שלימות וזריזות, כן זאת חסרה מכולן שאינו יודעת לעשות דבר רק שהיא יושבת לפתח הבית, זהו וישבה לפתח, כי זהו במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים, ואיך תכנס ואין שם דבר מתוקן, כן העו"א אינן רוצים להתכסות בצלו של הקב"ה אבל הם יוצאין מתחת רשותו ולא זכו להכנס בפנים, זהו וישבה לפתח ביתה במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים. וכן השיב ר' יהושע בן חנניה לאנדרינוס, אלוהות שאתם עובדין אם תרצו לעובדם עבדו אותם חוץ מן העולם שברא הקב"ה, בעולם שתעשו לכם, כי אין ראוי שתעבדום ברשות שלו. והודיענו הכתוב כי העו"א עם היותם חסרים מכל השלמיות הם מתגאים במעשיהם הרעים, וזהו שאמר על כסא מרומי קרת, כי למעלה הזכיר על גפי וכאן על כסא, וכתיב לקרוא לעוברי דרך המישרים אורחותם, מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו, ומה היא אומרת מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, כי כשם שהראשונה החכמה תוכיח הפתאים לעזוב פתיותם, כן זו שהיא אשת כסילות מלמדת אותם להחזיק בפתיותם, וכשם שהראשונה מלמדת דרך החיים ואומרת (שם) כי בי ירבו ימיך, כן זו מלמדת דרך המות, זהו שכתוב (שם) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה, הפך מקרואי הראשונה.
ביאור
וחמץ בפסח ללחמה. כתיב (פ' בא) כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא. ואזהרתו כבר מנאה רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין קס"ה) עיי"ש. ולשון ללחמה שכתב. הוא מלשון הכתוב (משלי ד' י"ז). וכן לכו לחמו בלחמי (שם ט' ד'). שפירושו אכילת לחם. אבל לא מצינו לשון לחם באיסור אכילת חמץ כלל. ומהאי טעמא אפי' חמץ שאינו בכלל לחם. הוא בכלל עונש כרת. כמבואר בחולין (פרק העור והרוטב ק"כ ע"א). דתניא התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת. אם מצה הוא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ואמרינן התם עלה בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לחם עוני אמר רחמנא. והאי לאו לחם עוני הוא. אלא אם חמץ הוא ענוש כרת. אכילה כתיבא בי'. ומשני אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות השותה עיי"ש. הרי דאיתרבי לכרת אפי' שותה. אע"ג דלא הו"ל בכלל לחם. דהא מהאי טעמא אימעיט מלצאת בו ידי חובת מצה. וכן הוא פשוט ומבואר בכמה דוכתי דאזהרה ועונש דחמץ לא תלי מידי בתורת לחם. אלא כל חמץ הוא באזהרה ועונש כרת שבחמץ. וא"כ לשון ללחמה שכתב רבינו הגאון ז"ל כאן הוא תמוה לכאורה. ואע"פ שכבר ידוע דאשכחן בקרא לשון לחם גם בשאר מאכל. כמו דכתיב לחם אשה גבי בשר השלמים. וגבי תמיד כתיב קרבני לחמי לאשי. והרבה כיו"ב. מ"מ היינו רק היכא דמוכח מענינא דקרא הכי. ואין זה אלא כמו שם מושאל. אבל ודאי עיקר שם לחם אינו אלא לחם ממש. וכל מקום שנאמר לחם סתם. היינו לחם ממש דוקא. דהרי בהדיא אמרינן (בפ"ב דפסחים ל"ז ע"ב) בברייתא יכול יהא מעיסה וחליטה חייבין בחלה ת"ל לחם. ר"י אומר אין לחם אלא האפוי בתנור. ואמרינן התם ת"ק סבר כיון שחזר ואפאו בתנור לחם קרינן ביה. ור"י סבר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא. וכיון דמעיקרא לאו בתנור אפייה לאו לחם הוא. ואמר רבא מ"ט דר"י דכתיב ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם ושאינו אפוי בתנור אחד אינו קרוי לחם עיי"ש. והכי נמי אמרינן התם לעיל מיני' הכא לחם כתיב למעוטי הינא עיי"ש. הרי דעכ"פ לכ"ע סתם לחם היינו לחם ממש דוקא. ובירושלמי (פ"ק דחלה ה"א) יליף דלא מיקרי לחם אלא חמשת המינים מדכתיב ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. ושם חטה אלו החיטים. שורה זו שבולת שועל וכו'. ושעורה אלו השעורים. נסמן זה השיפון. וכוסמת זה הכוסמין. גבולתו לחם עד כאן גבולו של לחם עיי"ש. והובא בפיה"מ להרמב"ם והר"ש משאנץ ז"ל (רפ"ק דחלה) עיי"ש. הרי דלחם סתם אינו אלא לחם ממש. ודוקא מחמשת המינים. ועי' מש"כ הפ"י בסוגיא דפ"ב דפסחים (ל"ה ע"א) דהכריח שם דאין לחם אלא מחיטים ושעורים דוקא. ושאר השלשה מינים אינם קרואים לחם אלא משום שהם מין חיטים ושעורים עיי"ש בדבריו. וא"כ לא היה לו לרבינו הגאון למיכתב ללחמה כיון דבחמץ לא כתיב לחם בקרא. ומה"ט מוזהרין עליו אפי' כשאין עליו תורת לחם: