פרשנות מצטטת על משלי ט:ז

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיה טו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו', ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע"ה (שם יג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב

שלמה המלך ע"ה יזהיר בפסוק הזה (משלי יג) על אדם להשתדל בחברת החכמי' ולהתרחק מחברת הכסילים, ואומר הולך שהולך אחריהם תמיד ומתחבר אליהם ועושה עצמו טפל להם, ונותן אותם עליו אלופים לראש, מי שיש לו מדה זאת אין ספק שיחכם, והמתחבר עם הכסילים שיהיה הוא להם ראש ירוע, כלומר ישבר, והנה הפסוק מבאר הנזק המגיע מחברת הכסילים והתועלת המגיע לאדם מחברת החכמים, כי זה ישבר וזה יחכם, וידוע כי המתחבר אל החכם יהנה והחכם אינו חסר כלום, וע"כ נמשלה התורה לנר, כענין שאמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, לפי שהנר הכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום, ומזה אמרו במדרש הולך את חכמים יחכם, משל למה הדבר דומה לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים כשיצא כל בגדיו מבושמים והוא לא קנה מן הבשם, כלומר והבשם לא מכר לו כלום, וזהו שאמר הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, יאמר כי המתחבר עם כסילים ישבר, כלומר יגיע הענין לנזק גדול כי המתחבר אליהם מזיק לעצמו, גם להם יגיע נזק וחסרון, והנה הוא בהפך מן המתחבר אל החכמים. והעולה לנו מזה כי יש בחברת הכסילים נזק. מבלי תועלת ויש בחברת החכמים תועלת מבלי נזק. ולשון כסילים הם בוחרי המדות המגונות והתאוות הגופניות ומבזים עניני השכל, והם הם שאין ראוי להוכיחם מפני שהכת היא מן השלש כתות שצוה שלמה ע"ה שלא להוכיחם, ואלו הם, כסילים לצים רשעים, כסילים הוא שאמר (משלי כ״ג:ט׳) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, לצים הוא שנאמר (שם ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, רשעים הוא שנאמר (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, וכשם שחברת החכמים סבה גדולה והזמנה רבה בקיום עבודת הש"י וההתמדה עליה, כן חברת הכסילים והרשעים הזמנה גדולה וסבה לבטולה, שכן כתוב (דברים ז׳:ד׳) כי יסיר את בנך מאחרי, וע"כ ראה דוד ע"ה להתחיל ספרו בהרחקת חברת הרשעים והזכיר מיד ענין התורה, הוא שאמר (תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים וגו', וסמך מיד כי אם בתורת ה' חפצו, והנה שלמה ע"ה אחז הדרך הזה בעצמו שהתחיל בראש דבריו ענין התורה, והוא שאמר (משלי א׳:ח׳) שמע בני מוסר אביך וגו', וסמך מיד הדברי המעכבים אותה והיא חברת הרשעים, הוא שאמר (שם) בני אם יפתוך חטאים אל תבא. והנה אברהם אבינו ע"ה רצה לקיים ענין התורה והעבודה, וכמו שדרשו רז"ל קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין, והוצרך להזהר מחברת אנשי דורו הרשעים שהיו סבה לבטול הבחירה, וע"כ בא אליו דברי הש"י שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם, ושילך מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראנו. וזהו שכתוב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ודרשו רז"ל היה דומה אברהם לצלוחית של פליטון הנתונה בבית הקברות ולא נודע ריחה מה עשו נטלוה וטלטלוה ממקומה והודיעו ריחה לעולם, כך היה אברהם דר בתוך עובדי ע"ז א"ל הקב"ה לך לך, התרחק מהם ואל תתלכלך עמהם, וזהו שתפש לשון לך לך, והנה זה מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולן שלם, וזהו הראשון , והאחרון הוא ענין העקדה, ונא' בלשון הזה עצמו ולך לך אל ארץ המוריה כדי להשוות האחרון לראשון, והדבור הזה היה בחרן כי הוא ארצו ומולדתו ועליה אמר אברהם (בראשית כ״ד:ל״ח), אם לא אל בית אבי תלך וגו', ובוודאי זה היה נסיון גדול שילך מארצו וממולדתו שנולד בה ואשר ישב בה מאז ושם כל משפחתו ובית אביו, אל ארץ לא ידעה. ודע כי קודם שיזכיר הכתוב ויאמר ה' אל אברם היה ראוי להודיענו מעלותיו ומדותיו כדי שנכיר מי הוא ואחרי כך יזכיר הדבור כי כן עשה בנח, אבל י"ל כי כבר גלה לנו הכתוב בפרשה של מעלה על מעלתו הגדולה ברמז במלת אור כשדים כמו שנתבאר שם

והלימוד השלישי והוא כי יקשט את עצמו ואח"כ את אחרים. למדנו יתב' באו' ואל בני ישראל תדבר לאמר והוא במה שהערנו. כי אינו לאמר ישראל לזולת. אך הוא מה שכתבנו לבלתי הוכיח את זולתו במה שהוא בלתי טהור ממנו. כי חרפה הוא לו. כי אנה יוליך את חרפתו באמור לאיש טול קיסם מבין שניך. וישב חרפתו לו טול קורה מבין עיניך. כי הלא ישבע בחרפה וקיא קלון על כבודו. והוא מאמרנו על פסוק (משלי ט׳:ז׳) יוסר לץ כו' לומר כי בנים המה המוכיחים בשער שלוקחים לעצמן קלון. (א) המוכיח את הלץ. כי הלא יתפקר אז יותר. וילעיג על דבריו בפניו ויקל בכבודו. (ב) מי שמוכיח את חבירו במום שהוא נכשל בו. כי הלא באמור אליו למה תעשה הדבר הרע הזה. כי הלא יענה אחריו ואת שדוד מה תעשה. כי גם אתה חולית כמוני. וזהו יוסר לץ ליקח לו קלון. וכן לוקח לו קלון המוכיח לרשע מומו של מוכיח. שמום שבו אומר לחבירו שישמע חרפתו בפניו. באמור אליו מה הוכחת בזאת רעתך. כי מר וקיא קלון על כבודו. ובגלל הדבר הזה מוטל על המוכיח בשער. טרם יענה להוכיח את העם. יקשט את עצמו תחלה בכל תוכחות על עון. ואחר כך יקשט את אחרים. וכמעשה שהיה לרבי פלוני שבאו לדין לפניו. על ההוא דהוה ליה אילנא דהוה מזיק את הרבים. וכשמוע הדיין. והוא גם הוא היה לו אילן כיוצא בו מזיק את הרבים. אמר אם אומר לו יקוץ אותו אהי' לבז כי אני לא קצצתי את שלי. ע"כ עיכב עצמו מלהשיב להם עד אחר שעה ומיד שלח תלמידו שימהר לקוץ אותו. ואחר שבא ואמר לו כי כבר קצץ אותו אז קרא לבעלי הדין וגזר לקוץ האילן. ואז אמר לו הבעל דין ומר למה לא קצץ את שלו. אמר לו אם שלי אינו קצוץ גם אתה לא תקוץ את שלך. הנה כי קשט את עצמו תחלה ואח"כ את אחרים. ופן יהי' לבוז וישבע בחרפה. זולת החילול ה' חלילה.