תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד הוֹדַ֥ע לְ֝צַדִּ֗יק וְי֣וֹסֶף לֶֽקַח׃ (פ)
תורה תמימה
ותרד הגרן וגו׳. כתיב (משלי ט׳:ט׳) תן לחכם ויחכם עוד, א"ר אלעזר, זו רות, דאלו נעמי אמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך [והדר] וירדת הגורן, ואלו בדידה כתיב ותרד הגורן והדר ותעש ככל אשר צותה חמותה זע' מש"כ בבאור דרשה זו באות הקודם. .
(שבת קי"ג ב׳)
(שבת קי"ג ב׳)
תוספות יום טוב
נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'. גם לפי דעת הרמב"ם נתיחדו אלו בזמן הזה דוקא. והרבה סברות נאמרו בטעמם. תמצאם במד"ש. לא ראיתי להעתיק גם א' מהם כי לא ידעתי איזה יכשר. ומפני שראיתי לרבינו בדרך חיים שכתב במשנה הקודמת לזו בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש שדקדק במה שמתחילים באשה לומר לא הפילה אשה וסיום שלא אמר אדם צר לי המקום שהם כנגד עשר ספירות בלימה וביארם אחת לאחת. ע"ש. חשבתו אני שכמו כן ויותר נאה לדרוש כך במקום הזה. שהרי בי' ספירות בלימה נברא העולם. ובלי ספק שכן גם אלו העשרה דברים. והיתה התחלה מפי הארץ כמו הנסים באשה. אלא שבמופלא ממני בל אדרוש. ואומר כפי הנגלה שאלו י' דברים שוים לעשרה המאמרות שבהן נברא העולם. שכן במאמר הראשון סופר הכתוב בענין הארץ שהיתה תוהו וכו'. ופי הבאר שוה למאמר יהי אור שכן אותו אור נגנז. וכך הבאר נגנז בימה של טבריה. ופי האתון שוה למאמר יהי רקיע ויהי מבדיל. ושבו מים עליונים שלא כטבע. כך פי האתון הושם בחומר הגס הזה כח עליוני שלא כטבע. והקשת. כמאמר יקוו המים ותראה היבשה שכן התהוות הקשת הוא מאידי הארץ הלחה שנתלחלחה במי הגשמים. והמן שוה למאמר תדשא הארץ וגו' עץ פרי וגו' שהן הנה לחמו של אדם ופריו אשר יתן בעתו וכנגדם המטיר דגן שמים הוא המן. והמטה כנגד מאמר המאורות שנאמר בהם והיו לאותות. ושלח משה עבדו במטה אשר בו יעשה האותות. ונמשך מזה מאותות השמים בל תחתו. והשמיר שהיא בריה כתולעת והוא ממאמר ישרצו וגו'. והכתב והמכתב כנגד שני המאמרים מאמר נפש חיה. ומאמר נעשה אדם כי בשניהם החיות ודבר רוחני. כן הכתב והמכתב ויש במכתב דבר יותר רוחני במה שנקרא מהד' רוחות כפי' הר"ב. וכן ויהי אדם לנפש חיה יתירה מדברת ושולט בארבע רוחות העולם. והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ בזרע אנשים הנעשים בצלם אלהים. וכן הלוחות מעשה אלהים המה ראה זה דרך ישר לפני. ותן לחכם ויחכם עוד. להשכיל טעמים יותר מספיקים. וע"ז הדרך כי יתיישב בזה שלא היה סדר זמנים לתנא דידן בכל אלו:
הכתב והקבלה
ויתן ה' אלי. ובמקרא שאח"ז אמר עוד הפעם נתן ה' אלי, ונ"ל שאין שתי נתינות אלה שוות בהוראתם, השניה היא נתינה גשמית דבר הניתן מיד ליד, וזה היה מקץ מ' יום כי אז מסר ה' את הלוחות למשה, ונתינה ראשונה היא נתינה רוחנית, היא הלמוד, כי המלמד את חברו דבר מן המושכלות שלא היה ביכלתו לעמוד עליו מדעתו, הנה המלמד הוא נותן ומשפיע, והלומד ממנו הוא מקבל, ולזה נקראה התורה בשם לקח, יערוף כמטר לקחי, כי לקח טוב נתתי לכם, וכבר ישמש המקרא לשון נתינה על המלמד, תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט׳:ט׳) דתרגומו אלוף לחכימא, (ורגיל בדברי רבותינו, תנו רבנן ואף שהוא בחסרון פ"א הפעל, כמו תתה לי עורף (ש"ב כ"ב מ"א) כי יתנו בגוים (הושע ב') תי"ו רפוי', ופירשוהו (ב"ב ח') אם יהיו שונין ועומקין בתורה, וכן פירש מהר"ש פרחון (בשרש תנה) הנה אחר שאמר ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, בא כאן להודיע מה היה תכלית המכוון בישיבתו בהר זמן זה, ע"ז אמר ויתן ה' אלי וגו' כלומר בהמשך זמן זה היה הקב"ה מלמדני המכוון האמתי במכתב שעל הלוחות, כי בעשרת הדברים האלה כלולים כל התרי"ג מצות עם כל פרטיהם ופרטי פרטיהם, וזה היה משה לומד מפי הגבורה בעודו על ההר ארבעים יום, וזה שאמרו (ברבה כי תשא פ' מ"ו) לחם לא אכל אבל מלחמה של תורה אכל, ומים לא שתה אבל מימה של תורה שתה והיה לומד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה, ועל מקרא דילן אמרו (ויקרא רבה פ' כ"ב) ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כלן נתנו הלכה למשה מסיני, מבואר דעת רבותינו לפרש מלת ויתן על הלמוד, שלמדו הקב"ה למשה את המכוון הפנימי בעשרת הדברים, הכולל כל התורה כלה עם כל חלקי':