פרשנות מצטטת על משלי יב:ד

ומעתה יש לך להבין מאמר החכם אשר היה דורש ברבים שהיה אומר אשה אחת היתה במצרים שילדה ששים רבוא בכרס אחד, כי ענין הלידה השפעת הכח. ומה שהוצרך לדרוש ברבים המאמר הזה והוא מאמר מתמיה למי שאינו מבין הכונה, לפי שהעם היו מתנמנמין ורצה החכם להעיר אותם מתנומתם במאמר אחד מורה על הפלגה והגוזמא, יתמהו עליו כל השומעין מן ההמון, אע"פ שהיה פשוט ומבואר בלתי מתמיה ליחידים ולחכמים כיוצא בו, וכאשר הקיצו מתנומתם ואותם שלא היו מבינים הוצרכו לשאול לו מי הוא אז השיב להם כפי השגתם כפשטו של מאמר, זו יוכבד שילדה למשה שהיה שקול כנגד ששים רבוא. ומה שאחז לשון אשה הוא הלשון שהזכיר שלמה ע"ה בחכמתו (משלי ל״א:י׳) אשת חיל מי ימצא. ואמר (שם יב) אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה, והבן זה.

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו וגו'. ספר הזוהר (בראשית ל"ג ב) כתיב הנה ארון הברית אדון כל הארץ. <תרגום - כתוב "הנה ארון הברית אדון כל הארץ">. הנה ארון הברית דא מאורות דברקיע השמים. <הנה ארון ברית זה מאורות שברקיע השמים>. ארון תיבותא לאעלא ביה תורה שבכתב. <ארון הוא תיבה להכניס בתוכה תורה שבכתב>. הברית דא שמשא דנהיר ביה ואיהי ברית בהדיה. <הברית הוא השמש המאיר לנוקבא והיא נקראת ברית כמוהו>. ארון הברית דייקא אדון כל הארץ. <ארון הברית בדיוק, בזמן שז"א מחובר לנוקבא אז נקרא אדון כל הארץ>. הברית איהו אדון כל הארץ ובגין דא האי ארון איהו אדון. <הברית שהוא ז"א נקרא אדון כל הארץ ולכן אותו ארון הוא אדון>. בגין שמשא דנהיר ליה ונהיר לכל עלמא מינה נקטא שמא ואתקרי האי אדון. <משום שהשמש המאיר לה ולכל העולם ממנו לוקחת הנוקבא את השם אדון>. ברזא דאל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד כמו דאמרי צדיק וצדק. <בסוד שם אדנ"י כמו שאנו אומרים צדיק על זכר וצדק על נוקבא>. כך אדון דא בדא תליה. <כך אדון ואדנ"י תלויים זה בזה>. הנה כוונתם כי הארון רמז לשכינה והיה מצופה זהב דכתיב ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה יד). והזר שעליו רמז לאשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד) ואמר ויצקת לו ארבע טבעות זהב לרמוז לד' נהרות המשפיעין אליה כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז') כי היא כלולה מן הכל והיתה תורה שבכתב מונחת בתוכו כענין כי שמי בקרבו. ויש אומרים כי ב' לוחות רומזים ללמודי ה' המקבלים ממכריע ראשון להשפיע שם. ועל כן מלת ארן חסר ו' והבן. ודע כי הלוחות ו' טפחים אורך על ו' רוחב ועובי כל אחת שלשה טפחים הרי הן בתשבורת ו' פעמים ל"ו שהם רי"ו טפחים כמספר אותיות שם של ע"ב אותיות. גם מספר התנועות היוצאות מאותיות יה"ו הם רי"ו כי הקריאה של שתי אותיות בכל השש תנועות עם תנועת שבא הם ל"ו וכשתצרף אות שלישית הם ו' פעמים ל"ו קריאות שהם רי"ו כמספר הנזכר. והכפורת אשר על הארון רמז לתפארת ישראל. ועל כן הוא עליו כעין של מעלה והכרובים אשר על הכפורת רומזים לזרועות עולם המשפיעין לתפארת ישראל להורות לכבוד למעלה מכבוד. ועל כן כרובים בגימטריא מראה כבוד. ענין אחר יש מפרשים כי הכרובים רומזים לדיו פרצופין וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל. ולזה נוטה מאמר רז"ל שאמרו ב' כרובים כנגד יי' אלהים. אמנם מה שכתבתי נראה לי עיקר לפי סדר המרכבה העליונה וכן נראה כוונת רז"ל במדרש רות (זוהר חדש פ"ז ע"ג) אמר עלמא עילאה שהיא בינה אריק ברכאן בקדמיתא לתרין כרובים דתחותה ואינון ימינא ושמאלא חסד וגבורה. <תרגום - אמר עולם עליון שהוא בינה משפיע ברכות תחילה לשני הכרובים שמתחתיה שהם ימין ושמאל חסד וגבורה>. וכו'. והיו הכרובים והכפורת מקשה רמז לייחוד הכל כי הכל כח א' ואין שם פירוד כלל. אמנם לא היו מקשה עם הארון כי הוא רגל בפני עצמו כענין הלולב ומיניו שאינו נאגד על האתרוג והבן זה כי הוא אצילות הראשונים ואינו באחדות שלהם וכבר רמזתי זה. והיו הכרובים משני קצות הכפורת אחת לימין ואחת לשמאל והכפורת באמצען והיו פורשי כנפים להורות כי הם מקבלים ושואבים האור הפנימי מן המקור העליון סוככים בכנפיהן על הכפורת להשפיע בו היין והחלב ופניהם איש אל אחיו כמער ולויות. במסכת יומא אמר רב קטינא בשעה שישראל עולין לרגל מגלין להן את הפרוכת ומראין להם הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם הנקבה מאי כמער איש ולויות (מלכים א' ז לו) אמר רב בר רב שילא כאיש המעורה בלויה שלו. אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובים מעורין זה בזה והוציאום לשוק ואומרים הללו שאומר עליהם ברכתן ברכה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה (איכה א ח'). ובפרק המוכר אמרו רז"ל כרובים בנס עומדים כיצד הם עומדין רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם אל הבית למאן דאמר פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם אל הבית (ד"ה ב' ג יג) לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. והרב הגדול ז"ל כתב ואם תחשוב למה היו הכרובים פניהם איש אל אחיו והיו מקשה תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהוא מכתב אלהים וזה טעם לתבנית המרכבה כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להם כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז') וזה טעם ואדע יחזקאל י כ) שראה באחת וידע באחת ולפיכך אמר המה והמשכיל יבין עכ"ל ז"ל. וכוונתו ידוע כי מכתב אלהים רמז לבית דוד ובה ראה אמנם בתפארת לא ראה רק הבין וכבר כתבתי לך למעלה כי כוונת הרב ז"ל בכרובים לדיו פרצופין ואנו כתבנו מה שהראונו מן השמים:

הלא שרי יחדו מלכים, הלא המלכים כלם כאחד אינם אלא שרים שלי, כלומר שהם כמו השרים שהמלך ממנה אותם, ובידו להשפילם; והטעם הוא חושב שכן יהיה תמיד, וכדרך שכבש קצת מלכים, הוא מדמה שיכבוש כל מלך שירצה. לפעמים מזכירין תחלה הנושא ואח"כ הנשוא, כגון אשת חיל עטרת בעלה, ולפעמים מקדימין הנשוא, כגון וכרקב בעצמותיו מבישה (משלי י"ב ד'), והדרך השני נחמד ונעים יותר, מפני שהשומע תלוי ועומד לדעת מי הוא הנושא שיצדק עליו התאר ההוא. כגון נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם (שם י"א כ"ב) ינעם יותר ממה שינעם אם תאמר אשה יפה וסרת טעם נזם זהב באף חזיר. וזה מפני שהשומע אשה יפה וסרת טעם אע"פ שלא ידע באיזה תאר יתארוה, הנה כבר ידע דרך כלל מה יהיה סוף הדבור, כי רק בתאר מגונה תהיה מתוארת; אבל השומע נזם זהב באף חזיר אינו יודע כלל מה יהיה סוף הדבור, ומה יהיה הדבר אשר זה תארו. ויש בספר משלי מקראות שאפשר לטעות בהם, ולהחליף הנושא בנשוא, כגון גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי (שם י"א י"ז). רבים חשבו שהכוונה שמי שמטיב לעצמו הוא איש חסד, ומי שעוכר בשרו הוא אכזרי, ולי נראה ברור שהכוונה בהפך, שמי שהוא איש חסד הוא גורם טובה לעצמו, ומי שהוא אכזרי הוא מביא רעה על בשרו, וכמו שכתוב אח"כ וזורע צדקה שכר אמת, כן צדקה לחיים. וכן כאן המפרשים פירשו שָרַי נושא ומלכים נשוא, כל אחד משרי הוא מלך, או הוא כמו מלך; ולא יתכן שיהיה שום מלך (ובפרט בימי קדם) קורא לשריו מלכים, כי ידוע שהמלך מחליף שריו כרצונו, ומרים ומשפיל מי שירצה. ולפי פירושי המאמר נקשר יפה עם מה שלפניו ומה שאחריו. ואם יאמר אדם שאם כן היה ראוי לומר המלכים בה"א הידיעה, אשיבהו כי זה נוהג הרבה במליצת שירי המקרא להשמיט ה"א הידיעה, אם מפני שהקיצור מרומם הדבור, ואם מפני שהשיר העברי מחבב לשון ארמית, ואין ה"א הידיעה נוהגת בלשון ארמית. הלא תראה אֶנוֹש, תֵּבֵל, שהן מלות מיוחדות לדבור השירי, לא באה בהן ה"א בשום מקום.