פרשנות מצטטת על משלי יב:יב

אל תשת ידך. אמרו (סנהדרין כ"ז) אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד להוציא את החמסנים והגזלנים שהם פסולים לעדות. וז"ל הרמב"ם (פ"י מעדות) הרשעים פסולים לעדות מה"ת שנא' אל תשת וגו' מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד ואפי' עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידיו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו. ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחברו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנא' אל תשת וגו', ומקור דבריו ממכילתא. וראיתי בס' רביד הזהב דלשון אל תשת יד הוא באומר אני ופלוני ראינו, דאי לאו הכי, הכי יכבוש עדותו, ונכון הוא. והנה בהמשך לשון המקרא לפירוש הרמב"ם נ"ל למאי דמסקינן דלא בעי' רשע דחמס, דרע לשמים הוא רע לבריות ג"כ, והרע לשמים הוא נקרא רשע, כי הרע לבריות נקרא רע, כבקדושין ד"מ. וע"ז אמר (משלי י״ב:י״ב) חמד רשע מצוד רעים כלומר הרשע (הרע לשמים) אף שלפי הנראה הוא טוב בטבעו, מ"מ חומד הוא למצוד הרעים (הרע לבריות) וחפץ נפשו אל הגזל והחמס. ואמר (שם כ"א) נפש רשע אותה רע, הרשע (הרע לשמים) יתאוה להיות רע (לבריות) וחפץ לראות ברעת זולתו (עי' הגר"א). ולזה הרשע (לשמים) פסול לעדות, כי ירדה תורה לסוף דעתו, אף שאינו נודע כ"א לרשע (לשמים) נקל לו לעבור גם במה שבינו לחברו ולהיות רע גם לבריות, ולהפסיד ממון חברו בעדותו, וזה שאה"כ אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, כי הרשע (לשמים) הוא ג"כ עד חמס (לחברו), ואם המפורסם לרשע (לשמים לבד) פסול להיותו חשוד להיותו גם עד חמס, מכש"כ המפורסם לאיש חמס וגזלן. ויתכן עוד כי להיות עד חמס מוסב על העד הכשר, כי אם הוא משית ידו להצטרף עם עד הרשע, הוא בעצמו נקרא עד חמס, כי חמס הוא עושה להוציא ממון שלא כדין, כי אם לא הצטרף עם האחר, לא היה הוא רק עד אחד, והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, וע"י הצטרפותו הוא מוציא ממון, והוא חמס, ועליו אמר קרא בהתחברך לעדות עם הרשע, אתה גורם בעצמך להיותך עד חמס, להוציא ממון שלא כדין. עכ"פ תרתי שמעי' מקרא דרשע פסול, וחמס פסול, ובזה אין צורך לדברי הסמ"ג שכתב דלהרמב"ם צריך להיות בקרא, חמס עד. והרלב"ג כ' דלהרמב"ם מלות עם רשע מיותר, כי אף על פי שאינו רשע אין לו להשית ידו להיות חמס, עי' בדבריהם, ולדברינו לשון המקרא מיושב על נכון לפי' הרמב"ם אין בו לא סירוס ולא יתור לשון:

וכן הוא לשון חז״ל ברכות ה׳ דמחלק בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו. דזה בצדיק גמור וזה בצדיק שאינו גמור ולא נתבאר מהו גמור ומהו שאינו גמור. אבל הענין יבואר ע״פ המקרא בישעיה ג׳ אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ואמרו ע״ז בקידושין מ׳ וכי יש צדיק וטוב ויש צדיק שאינו טוב. אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב. טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב. כיב״ז אוי לרשע רע וכי יש רשע רע ויש שאינו רע אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע. למדנו דצדיק שטוב לשמים ולבריות עליו נאמר כי פרי מעלליהם יאכלו היינו אוכל פירותיו בעוה״ז. וקשה הא מה זה שבחו של צדיק. הא אפי׳ רשע אם עושה טוב לחבירו מקבל שכרו בעוה״ז אפי׳ עובד כוכבים כמו דמא ב״נ שקיבל שכרו על כיבוד אב. וכן קשה על סיפי׳ דקרא אוי לרשע רע שהוא רע לבריות כי גמול ידיו יעשה לו הרי אפילו צדיק שהוא רע לבריות נענש בעוה״ז וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מה״ש אלא הכוונה דודאי יש צדיק שמ״מ מצד טבעו ומזגו אינו טוב לבריות. וכן להיפך יש רשע ולבו רך וחומל ומרחם אבל כ״ז הוא בתחלת הליכות האדם בעולמו וקשה להפוך טבע הלב אבל לאחר כמה שנים משתנה הצדיק בע״כ מצד יראת ה׳ ונעשה רחמן והרגלו יעשה טבע שני עד שנעשה טוב. וכן להיפך הרשע משתנה לאט לאט וחומד להיות רע ואכזר עד שנעשה טבע שני ונקרא רע. וכמו שביארנו בס׳ ויקרא כ״ה מ״ז מקרא במשלי חמד רשע מצוד רעים וגו׳. ואמר ישעיה הנביא אמרו צדיק כי טוב. שבחו לצדיק כי טוב. כי יגיע בסוף להעשות גם טוב ואז כי פרי מעלליהם יאכלו גם בעוה״ז. אוי לרשע רע שיגיע רשעותו לידי רע. ואז כי גמול ידיו יעשה לו בעוה״ז. ועדיין יש להבין שלא כתיב אוי לרשע כי רע. כמו בצדיק כתיב כי טוב. הטעם פשוט. דצדיק באמת לא מיקרי אלא באופן שהוא בכל דבר הכתוב בתורה. משא״כ רשע מיקרי אם עובר על דבר א׳. כדאי׳ בנדה י״ב ושאינו מקיים ד״ח רשע לא מיקרי. וא״כ מי שהוא רע לבריות לחוד מיקרי רשע ג״כ. א״כ מתפרש אוי לרשע שרשעתו רע. מכש״כ אם הוא רשע לשמים ומגיע עד כי רע. ומעתה מובן לשון גמ׳ ברכות הנ״ל. דצדיק גמור היינו שנגמר הליכותיו בצדקתו עד שנשתנה טבעו ונעשה צדיק גמור היינו שנעשה טוב לבריות. ובזה טוב לו בעוה״ז. אבל אם אינו גמור שלא נגמר כ״כ עד שיהפוך טבע לבו אזי רע לו בעוה״ז משום שאינו מרחם עה״ב. וזה הלשון גמור שבתלמוד. הוא בלשון המקרא תמים.

(ס) וחמד אותם שנא' כו' החמודות. בדרז"ל בראשית פס"ה יליף לה מדכתיב (משלי יב) חמד וגו' מצד רעים, ר"ל המצודה שעל ידה היו הרעים צדים (שהוא נמרוד הרע שהיה גבור ציד ע"י הבגדים כדר' יהודה דלעיל), אותה חמד עשו (וסיפי' ושרש צדיקים יתן, ידרש על יעקב כד"א (ישעי' כז) ישרש יעקב, או י"ל שרש צדיקים היא רבקה שרשו ואמו של יעקב הצדיק היא נתנה לו כלי חמדתו)^[יח]ודברי רז"ל אלו לכאורה סותרין למ"ש שם בפס"ג הנה אנכי הולך למות שהי' נמרוד מבקש להרגו על הבגדים, דמשמע שהבגדים היו מכבר ביד עשו (אפשר מסרן לו יצחק בחשבו שהוא הבכור ראוי לעבודה) ונמרוד רצה לקחתם ממנו::