פרשנות מצטטת על משלי יב:יח

יפתחו לו בכבוד המקום. על מלתיה דר״א קא פריך, כי היכי דפותחין בכבוד אביו ואמו ולא חיישינן שמא ישקר, יפתחו לו נמי בכבוד המקום ויאמרו לו אילו היית יודע שתקרא רע לפני המקום כלום היית נודר. ואמרו לו חכמים דר״א, מהא לא תסייען, דאף ר״א מודה בהא, דודאי ישקר, דלא חציף אינש כולי האי דיאמר שלא היה מניח בשביל כבוד המקום, ולא דמי לרשב״ג דפתח לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב כו׳. דהתם אומר לו מן הפסוקים כהך דתנן במתניתין שעובר על לא תשנא ולא תקום ולא תטור. אבל כשמזכירין לו כבוד המקום אז ודאי משקר. והלכה כחכמים:

ואמר איש כי ידור נדר לה'. להורות שלא הותרו הנדרים אלא כשיהיו לשם שמים ולא בענין אחר. כאומרו נשבעתי ואקיימה לשמור וגומר. וזהו כי ידור נדר לה'. וכן או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו ולא בענין אחר. אבל בדברי העולם אין לו לישבע אלא לעמוד בדיבורו. כי מי שלא יהיה קיים בדיבורו לא יהיה קיים בנפשו. ולכן אמר מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. כי מי שלא יהיה קיים בדבורו לא יהיה קיים בנפשו. ולכן אמרו מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שמשנה דיבורו. ואחר שהאדם ידע שיש לו לקיים דבורו כמו שבועה. ולא ישנה דיבורו. לפי שבזה הוא מחל עצמו. וזהו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. אבל ענין השבועות לא הותרו אלא לדבר מצוה. בענין שיש לאדם להזהר מאד בשבועות ובנדרים ובחרמות. לפי שהם כמו חרבות לגוף כאומרו יש בוטה כמדקרות חרב. ואם עבר ונשבע ילך אצל חכם להתיר לו. וזהו ולשון חכמים מרפא. אבל טוב מזה ומזה כל שאינו נודר כל עיקר. לפי שבנדרים גורמים לחבל מעשה ידיהם. שהם האשה והבנים. כאומרם במדרש ואל תאמר לפני המלאך זה החזן. כי שגגה הוא בשוגג נדרתי. למה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך אלו הבנים. וכן אמרו בעון נדרים אשתו של אדם מתה. שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך:

לבטא בשפתים. ת"ר, מבטא – שבועה, דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ^לחר"ל האומר מבטא דבר זה עלי הרי זה כשבועה. והענין הוא, כי לשון בטוי הוא הדבור היוצא מלב האדם בשעת רגשות נפשו בחומו ובהתפעלותו, וזו היא כונת הכתוב (משלי י״ב:י״ח) יש בוטה כמדקרות חרב, ובנדרים כ"ב א' אמרו כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, ופירש"י כל הנודר כמו מבטא שפתים, וטעם הדקירה בחרב י"ל משום דכיון דסתם בוטה הוא מתוך רגשי כעס, כמ"ש כל הכועס כאלו עובד עבודת כוכבים, וזה הבוטה בתומו הוא גם קופץ ונשבע, כנודע, ולכן האומר מבטא דבר זה עלי, והיינו שיאסר עליו דבר זה כמו על זה הבוטה שבועה בהתרגשות הנפש הרי זה כנשבע על איסור חפץ זה. ומפני כי לכתחלה אין ראוי לאדם להתרגל בנדרים ושבועות כמבואר בנדרים כ' א' אל תהי רגיל בנדרים וכל הנודר כאלו בנה במה, ולא רצתה התורה לכתוב לשון המורה לכתחלה על היתר השבועה, לכן הוסיפה הלשון לבטא בשפתים, כלומר שיצאה השבועה ממנו בעת התרגשות והתפעלות נפשו, וכ"כ הלשון בפ' מטות, יעו"ש. .
(שבועות כ' א')