פרשנות מצטטת על משלי יב:כא

וידבר ה' אל משה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' עד דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו. מפני שהקדוש ברוך הוא צוה לסדר מדרגות עמו למשרתיו הכהנים לבדם והלוים לבדם. וישראל בדגליהם לבדם. וצוה אחריהם בטהרת המחנה מהמצורעי' והטמאים וכן מהגזלנים וכן מהממזרים בני הנשים שזנו תחת בעליהן. צוה עתה לעשות בקרב עמו מדרגה אחרת מאנשים שיהיו יותר קדושים משאר העם וגם מהלוים ולא יהיו לוים. וכן בדברים אחרים יהיו קדושים מן כהני ה'. ולא יהיו כהנים והם הנזירים כי הנה קדושתם תתחלף מקדושת הכהנים במה שאין קדושתם מלידה ומבטן ומהריון ככהני ה' ולא תמידים כמוהם כי הנזירו' ברצון הנזיר כפי נדרו אם בזמן רב ומועט אם בענינים שנדר הנזירות בהם. והיו בנזירים דברים אסורים ככהנים והוא גדל פרע שער ראשו ונזיר הוא שם מלשון נזורו אחור ועניני הרחקה והחזרה מאותם הענינים. ואולי יהיה נזר לשון עטרה כי הנזיר נזר אלהיו על ראשו בקדושת נזירותו. וביארה תורה שהאיש או האשה שיפליא לנדור נדר נזיר להיות נזיר לה'. ואמר בזה לשון יפליא כי הוא מפליא לעשות בזה. הנה בהיות נדרו סתמי ולא יפרשהו התחייב בג' דברים. הא' להזהיר ולהרחיק ולמנוע עצמו מכל אשר יצא מגפן היין כמו יין ושכר ששכר הוא כל דבר משכר ומפסיד הדעת והחומץ הנעשה מהם וכל משרת ענבים רוצה לומר דבר השרוי בדם ענבים כמו פת או טבול אחר וכן הענבים לחים ויבשים ובכלל כל אשר יצא מגפן היין מחרצנים שהם גרגרי הענבים עד זג שהוא קליפת הענבים מהמרכז אל העגולה ומה שביניהם. והנה נאסרו כל הדברים האלה כדי לעשות גדר ושמירה בדבר. אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב והשמירה ההיא מביאה לידי טהרה ולידי קדושה זהו החיוב הראשון אשר יתחייב בו משנדר הנזירות בסתם. והב' הוא שכל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו כי קדוש הוא לאלהיו ולכן גדל פרע רוצה לומר שיניח שערו שיתגדל ולא יגלחהו ואפ' במספרים כי הנה יתרחק מן היין כדי שלא יקח לבו ולא יפסיד דעתו אבל יהיה תמיד דבק באלהיו ולא יגלח שער ראשו להראות שכל הדעת אשר נתן לו אלהים על ראשו תמים יהיה בו לא יבטל ממנו לאמכח היין ולא בשום מלאכה מן המלאכות ואפילו לבטל שער אחד מהראש. והנה נקרא השער נזר לפי שכמו שהמלך ניכר שהוא מלך בעטרה אשר על ראשו כן הנזיר יוכר ויודע שהוא נזיר מפאת השער הרב אשר על ראשו דמות הנזר. ובמדרש אמרו למה צוה לנזיר שלא יגלח את ראשו לפי שהגלוח מיפה בני אדם כמו שאמר ביוסף ויגלח ויחלף שמלותיו ובזה גס לבו עליו. והחיוב הג' אשר יחייב בו הנזיר בבתם הוא שכל ימי הזירו לה' על נפשות מת לא יבא אפי' לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו שהם היותם קרובים ולא יטמא להם במותם וכ"ש שאר הקרובים ובני אדם ועל שלשת החיובים אמר בסבתם יחד כי נזר אלהיו על ראשו. ולכך כל ימי הזירו קדוש יהיה לה'. ואיך יהיה קדוש מי שהיין משכר אותו ומחליש את מוחו. ואם נזר אלהיו על ראשו איך יגלח את שערו ויפסידהו. ואם נזר אלהיו על ראשו איך יטמא את המתים כי יהיה פוסל בזה הנזר והעטרה אשר לו והוא על דרך בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כן צוה לנזיר שנזר ועטרת הדבוק האלהי על ראשו שלא יטמא למתים כי חי העולמים הוא חלקו לא המתים. אבל אם ימות על הנזיר מת פתע פתאום ר"ל במקרה פתאומי כגון שנהרג או נחנק לפניו או שנכנס הנזיר באהל שהיה שם מת והוא לא ידעו ובזה טמא ראש נזרו. הנה אז ישב בטומאתו שבעת ימים וביום השביעי יגלח את שער ראשו כשהוא כבר נטהר שהוא יום הזאתו. וביום השמיני יביא את קרבנו וכפר עליו מאשר חטא על הנפש רוצה לומר מאשר חטא על נפש המת. או יהיה פירושו על נפשו של הנזיר שהיתה בפרישותה ודבוקה והוא חטא עליה כשיפסיקה ממנו כי היה לו להזהר על זה יותר ולא יחטא כי לא יאונ' לצדיק כל און וזהו הפירוש האמיתי בדרך הפשט ולא כדברי ר' ישמעאל שדרש (שם פ' י') מאשר חטא על הנפש שציער עצמו בנזירותו מן היין כי הנה לפי פירושו היה ראוי לומר זה במלאת ימי נדרו ולא נאמר כן. ואמר וקדש את ראשו ביום ההוא להגיד שמיום השמיני ההוא והלאה ינהג קדושתו הראשונה אחרי שיזה מי הנדה. הנה היה קרבנו שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש בן שנתו לאשם. לפי שלהיות חטאו שוגג ושלא במתכוון היה קרבנו מעט ההוצאה שתי תורים או שני בני יונה. והיה האחד לחטאת ראשונה לכפר על חטאו ואחד לעולה להדבק באלהיו כראשונה והכבש לאשם שהיה חטאו שוגג. ואמר והימים הראשונים יפלו ללמד שאם ד"מ נדר להיות נזיר שתי שנים ונטמא למת אחרי עבו' שנה אחת לא יחשוב להתמיד בנזירותו שנה אחרת למלאת את נדרו כי הנה הימים ראשונים קודם שנטמא יפלו ולא יעלו למנין ויצטרך להיות נזיר מחדש כל ימי הנדר אבל אם נדר להיות נזיר זמן ולא פירש קבלו חכמינו זכרונם לברכה שסתם נזירות שלשים יום שנאמר קדוש יהיה כי מלת יהיה עולה שלשים. הנה התבאר למה באה פרשת הנזיר במקום הזה שהוא לזכור מדרגה אחרת מהקדשים שאינם לא כהנים ולא לויים והם הנזירים וכמו שאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים והותרה בזה השאלה הח'. ואחר שזכר דיני הנזירות זכר קרבנותיו אשר יקריב למלאת ימי נזרו והוא אמרו וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו רוצה לומר שרוצה לשוב להשתמש בעניני העולם ותאוותיו ולצאת מקדושתו יביא אותו רוצה לומר יביא את עצמו אל פתח אהל מועד. או יהיה פירושו יביא את קרבנו שיזכיר אחר זה מיד והקריב את קרבנו הנה היה הקרבן הזה ממנו לפי שהיה עוזב חיי הקדושה והפרישות ובוחר לשוב לתאוות הגשמיות כי הנה אחרי שהתחיל בקדושה היה לו להתמיד בה כל ימיו. ולכן יראה שאם הנזיר אחר מלאת ימי נזרו רצה להתמיד בו ושלא לחללו לא יהיה חייב בהבאת הקרבן הזה כי הוא כדמות תשובה ובקשת כפרה על חטאו. ובמדרש (שם) אמרו למה נזיר טהור מביא ג' מיני קרבן כדי להתיר לו ג' דברים שנאסרו עליו היוצא מן הגפן והתגלחת והטומאה. החטאת היה מביא להתיר הטומאה. והעולה להתיר התגלחת. והשלמים להתיר היוצא מן הגפן. ולפי שכתובים ב' אזהרות ביין היה מביא שני מיני הלחם. והנה חייבו הכתוב בקרבנו זה שיעשה ששה דברים. הא' שיקריב כבש אחד בן שנתו תמים לעולה. והב' כבשה אחת תמימה לחטאת. והג' איל אחד תמים לשלמים. והד' סולת חלות בלולות בשמן ורקיק מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם. הה' שיגלח הנזיר את שערו ויתנהו על האש אשר תחת זבח השלמים. הו' שיבדיל הכהן את הזרוע מן האיל ויעשה עמה ועם החלות והמצות תנופה וראוי לתת טעם בכל אחד מהדברים האלה והוא שהיה טעם העולה להדבק באלהים אע"פ שלא יהיה נזיר. וטעם החטאת לכפר על חטאו שעוזב פרישות נזרו ושב לתאוותיו הגשמיות. וטעם השלמים לשמחה שהשלים את ימי נזרו. והיה סל המצות ומנחת הקרבנות ההם ונסכיהם לומר אולי ישא פני אלהי במנחה ומנחתם ונסכיהם של הכבשה ושל האיל בדיני הקרבתם. ואמר ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו כי אחרי שזכר שיעשה הכהן עולת הנזיר וחטאתו ושלמיו זכר שיעשה את מנחתו ואת נסכו של כל אחד מהקרבנות ההם כראוי כי היה מיוחד ומוגבל לכל קרבן מנחה ונסך כמו שנתבאר בסדר ויקרא. ואמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד את שער נזרו היה שיעשה זה לבשתו לכלימתו שמה כי אתמול היה השער נזר אלהיו על ראשו ועתה יגלחהו וישרפהו באש כדבר פגול. ואמר שיתן השער ההוא על האש אשר חחת זבח השלמים ולא תחת העולה והחטאת. לפי שהיו השלמים לשמחה על שהשלים את נזרו לכך גלח את שערו ונתן אותו על האש אשר תחת השלמים להורות כי כבר נשלם נזירותו כאומר אין כאן עוד שער ולא נדר ולא שבועה. וטעם ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל. להגיד שיבדיל הזרוע מן האיל בהיותו מבושל לבעלים מן השלמים ותנתן לכהן לסימן שבכח הזרוע נבדל הנזיר הזה מתאוות גשמותו בראשונה להיות נזיר ועם החלות והרקיקים הרומזים את תאוותיו אשר ישוב להתחבר אליהם עתה יניף לפני השם כאומר אף על פי שמכאן והלאה לא אהיה נזיר אעבוד את ה' כל ימי וזהו ונתן על כפי הנזיר והניף אותם הכהן תנופה. ואתרי כל המעשים האלה ישתה הנזיר יין ויחזור לאיתנו הראשון. וזכר שתיית היין לבדה כי היא סימן לתענוגים כלם וכמו שאמר למשוך ביין את בשרי. ואמרו זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' ענינו זאת תורת הנזיר אשר ידור להביא קרבנו לה' למלאת ימי נדרו כמו שנא' למעלה. ואמרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו. אפשר שיפורש על הקרבן שיקריב אותו בחיוב בין שיהיה עשיר או עני ובין שיהיה הנזירו' לזמן ארוך או קצר ומלבד זה עוד יקריב אשר תשיג ידו כפי נדרו אם נדר להקריב יותר או אם היה עשיר וידבנו לבו לזבוח יותר מזה הרשות בידו. והיותר נכון הוא לפרשו בענין נדר הנזירות יאמר זאת תורת הנזיר אשר ידור להיות נזיר סתם מלבד אשר חשיג ידו לנדור יותר בנזירותו כאלו תאמר אם נדר שלא ליגש אל אשה או להתרחק משאר הנאות הגוף ותהיה השגת ידו רומזת אל יצרו הטוב על יצרו הרע כי הנה בזה ובכל אשר ידור כל היוצא מפיו יעשה:

וממתנה היא השכינה ויאבד את לב מתנה זה משה שנתן למשה מתנה נח"ל נ"שמות דשות ל"עולם ולא ספיחי"ם מפני קושי השמיטה בגי' יצח"ק (שמות לד) נ"וצר ח"סד ל"אלפים (תהלים לג) נ"פשינו ח"כתה לי"י (שם קי) מ"נחל ב"דרך י"שתה ר"ת מ"שיח ב"ן י' י"וסף אז (משלי יח) נחל נובע מקור חכמה (ישעיה יא) ומלאה הארץ דעה כמים מצוי שם גואל מלא גימל ואו אלף למד בגימ' ארץ. דרך הא'ת'ר'י'ם א'לף ת"ר ר"בוא י"צ מ"שם שהם סוד פ"ר כלול ה' פעמים מבואר באידרא על אלף ת"ר עלמין באר חפרוה שרים על אבות העולם כרוה נדיבי העם כי יודע אברהם אפי' עירוב תבשילין אף כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ידע אברה"ם במחק"ק עתה בא משה ונתן לכל א' וא' חלקו בתורה מאיבריו של אדם או רמז על רמ"ח מצות שבתורה מחקק שהיא חקוקה בלב כל א' וא' מאיבריו של אדם או רמז שע"י מטה משה שנתחלקו החלקים בתורה שבע"פ טפין טפין ז"ש במחקק שהיא משה גרם שלכל א' יש לו (מלכים ב יח) משענת הקנה הרצוץ שאין לנו הלכה פסוקה בכל התורה והנה הקב"ה אמר למשה קח את המטה הוא מט"ה מש"ה שהיה בידו סוד חנו"ך מטטרו"ן הכי הוי ואלו לא הכה משה בסלע היה נתקיים ודברתם אל הסלע שהיה שונה עליו פרק א' ונתן מימיו שלכל א' מישראל היה הלכה פסוקה לכן סוד תורה שבע"פ הוא ר"בי ע"קיבא בגי' מט"ה מש"ה והיא חשבון מלאכ"י רחמי"ם שהיו רחמים גמורים בעולם וכשחטאו ישראל והתרעמו על לחם הקלקל תורה שבע"פ נתהפך המטה לנחש וצוה הקב"ה לעשות נחש והביט אל הנחש וחי כי לא הנחש ממית רק החטא ושים אותו על נס נס בתוך נס זרק משה לאויר והוא עומד באמצע בא להודיע לנו שמי גורם לנו עיכוב גלות ארץ אדום שאנחנו בהר ההר הולכים מבקעה אל הר ומהר לגבעה (איכה ג) סכותה בענן היא סכסוכא העומד מסך מבדיל בינינו לבין אלקים והוא מחיצה של (דברים לג) ברזל ונחושת מנעליך שאון תפלתינו עולה לכן אמר ר"ע שהיא מארי דתלמודא בתורה שבע"פ ותקצר נפש העם בדרך שלא יוכלו אותו הדור לטעום מפירות הארץ כלום הענין שהם מאסו ברורה שבע"פ ז"ש בזוהר ויסעו מהר ההר על דבטילו תלמודא והוא אוירא דא"י שהיה מחכים ולפי שגם צלפחד הוה ידע אורחא דאורייתא עליה אמר ההיא ינוקא וימת עם רב מישראל שלא יכלו לטעום פירות א"י ישראל היו באותו דור מאמא עלאה דמקננא בכורסיא ז"ס בא"ר בגימטרי' ג' עולמות אפ"ן מלא"ך כס"א שהן מלמטה למעלה עשייה יצירה בריאה דאינון נפש רוח נשמה ואותו דור נסתלקו לאתר עלאה עם משה כד אתכניש למייא ס' רבוא כוכביא מתכנשין עמיה ז"ש לכן לא הביאו את הקהל הזה דייקא אבל לע"ל (שם) ויתא ראשי עם. והנה היו ישראל אז פני לבנה לכן התחילו לשיר ולעלות הרמתה אז ישיר ישראל על"י בא"ר ענ"ו ל"ה בגימ' דע"ת שתהיה אור לבנה ותקבל פני חמה שהוא משה בכ"ל בית"י דע"ת וינהירו מזיהרא דיליה ויעלו העולמות שהן ג' לתקן קומת אד"הר שהיה מסוף עולם עד סופו והאי באר כבר חפרוה שרים שלמעלה הם ב' קושרי כתרים מטטרון סנדלפון אח"כ כרוה למטה נדיבי העם הן אבות העולם בתלת גלגולים דילהון כי ג' אבות הם אברהם בעשיה (בראשית יב) ואת הנפש אשר עשו בחרן לתקן עולם עשיוה תמן סנדלפון (יחזקאל א)אופן א' בארץ (שם לג) אחד היה אברהם ויירש את הארץ יצחק תיקן רוח עולם היצירה המן עב"ד אברה"ם בגימ' מיטטרו"ן שלקח העבד להביא את רבקה בת זוגו של יצחק (בראשית כד) עשרה גמלים מגמלי אדוניו שהיא י' של מטטרון דמתקריא סלע כמבואר בתיקונים שלא תהיה הסלע יבשה כד אסתליק י' של מטטרון אישתאר הסלע יבישה יעקב דיוקניה חקוקה תחת כסא הכבוד לתקן נשמה אח"כ בא משה שהוא מחוקק (דברים לגן) כי שם חלקת מחוקק ספון נטיל ס' רבוא גלגליא וסחרן לכורסיא וכלול כולהון ז"ש במשענותם ז"ש (שם) ויתא ראשי עם ר"ל הוא כלול כל הנשמות מסוף העולם ועד סופו לקח מתנות באדם שכל נשמות שהיו כלולין באד"הר כולם נכללין בו וז"ס וית"א בגי' אד"ם דו"ד משי"ח שהוא כלול כל הנשמות מרא"ש שהוא אדם דוד הוא תוך שכן בי"ת דו"ד יניקתם ש"ם אלהי"ם בגימטרי' תו"ך משיח הוא סוף ז"ש ויתא ראשי עם. והנה מזה הפסוק אנו לומדין עליית העולמות מן עולם העשיה ממדבר אל עולם היצירה דתמן ישמח משה במתנת חלקו שהוא מטה שבידו שהיה מטטרון דאתהפך המטה לנחש עבור עונותיהם של ישראל ומטה כלפי חסד ורב חסד למתק פ"ר דינים שהביאה חוה לעולם ז"ס חפרוה תמן פ"ר אשתיירו אתוון חוה כי הוא גרמה להוריד פ"ר דינים וממתנה עולם יצירה לבריאה נחליאל דתמן נחלי אל חסד אל בסוד (תהלים נ) אל אלהים י"י ג' עולמות ומנחליאל אל עולם האצילות במות קהלת ה) גבוה מעל גבוה שומר ומבמות הגיא תמן י"ג מכילין דרחמים או כנגד עשייה אמר חפרוה תמן חוה ומקנן ביה סנדלפון שהוא פ"ר בצירוף חוה עולה חפרוה כרו"ה נגד עולם יצירה דאיהו בין ד' רשויות לשבת כי ד' רשויות הן הן ד' עולמות רשות היחיד עולם אצילות מקום פטור בריאה כי מתמן נשמתא (משלי יב) לא יאונה לצדיק כל און ומעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ מתמן חירות בא אמא עלאה מקננא ביה ומשקבלו ישראל הלוחות שהיו אותיות חצובות מתחת כסא הכבוד היו חירות ממ"ה ומיסורין וממלכיות וכרמלית כ"ר ולא לח לח ולא קר כלול שתיהם עץ הדעת טוב ורע ומתמן אקרי יוסף אבר"ך שהוא סוד עולם יצירה נער במקום מטטרו"ן (בראשית מא) רק ה"כסא אגדל ממך שהיא עולם הכסא במחוקק חקוקה תחת כסא הכבוד במשענותם שי"ב שבטים הם למעלה י"ב שערים בכל שער ושער יש שבט בפני עצמו וכל נשמות משפחות משפחות הם עשוים והולך אדם אל בית עולמו המיוחד לו ולמשפחתו ז"ס (שמות טו שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים שהראה הקב"ה לישראל בשעת יציאתם ממצרים ובאתר דאסתליק האי מבועא דאיהו י' מן מטטרון שכינתא מן סלע תמן שריא מרה באתרהא היה ויבואו מרתה ורזא דמלה (שם א) וימררו את חייהם בעבודה תשה דא קושיא בחומר דא קל וחופר ובלבנים מליבון הלכה והכי הוי ישראל עד דאחזי להו עץ דא עץ החיים (שם טו) וימתקו המים ז"ס שנקרא סלע זה בימים ההם צור כי (משלי ל) דרך נחש עלי צור והוצרך להכות בו קודם שנתן מימיו אבל עתה דקיימו אדעת רבן אי לאו דמחו ביה הוי מתקיים ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ונתן מימיו בלי טורח. והנה כל נשיא היה חוקק במטה שלו איש לבית אב כפי סוד יניקתן במרכבה עליונה כל אחד למשפחתו כי למעלה הם ג"כ סדורין כן וזה היתה ג"כ תלונתם וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות משפחות הם חונים איש על דגלו באותות לבית אבותם כמו שחקוקה צורתו של יעקב למעלה ולכן לא נזכר משה בשירה זו כי יעקב הדור ההוא הבא מדור הולך שהי' פני חמה ועתה פני לבנה משה אתכנש כדי להאיר לדור ההיא ז"ש בזוהר בפרשה זו (קהלת א) אל מקומו שואף זורח הוא שם ומבמות הגיא שכלם יונקים ממקום שקבר משה וישב בי"ג מכילין כדמתרגמינן אשר בשדה מואב שזכה בהאי עלמא על מ"ט נתיבות מנין מוא"ב אבל אחר מותו ז"ש ומבמות זכה אל ראש הפסגה שהוא שער החמשים ראש לכל ראשים אש"ר בשד"ה מוא"ב בגי' י' פעמים אלהי"ם וחד יותר שהוא כל ימיו עלה אל אלקי"ם להמתיק י' כוחות שלהם י' פעמים אלהי"ם בגי' תת"ס בסוד (משלי כ) גם במעלליו יתנכר מיד שבא לעולם ותשם בס"ף ו' של מחוקק [להמתיק] הדינים בפ' רבתי של אי"ק הכי הוי תת"ס שבא להמתיק כל כוחות הדין שהוא סוד (איוב כח) ולכל תכלי"ת הוא חוקר וכן סוף אי לאו ו' דביני וביני לא יכיל עלמא לאתקיימא באינון דינין והנה משה מיד כשהתחיל הקב"ה לדבר עמו (שמות ג) של נעליך על גופא דחיוויא דנגע ביה בת פרעה ואצטרע מתמן (שם) כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמ"ת קד"ש הו"א בגי' תתס"א:

עוֹד יֵשׁ לְךָ לָדַעַת כִּי הַמְּסֻבָּב מֵחֵטְא הָאָדָם גַּם כֵּן יִשְׁתַּנֶּה כְּפִי מַה שֶּׁהִיא בְּחִינַת הָאָדָם, כִּי אֵינוֹ דוֹמֶה פְּגָם אֲשֶׁר יְסוֹבֵב לַנֶּפֶשׁ כִּפְגָם הָרוּחַ וּשְׁאָר הַדְּרָגוֹת, כִּי פְּגָם הַנֶּפֶשׁ יְסוֹבֵב כִּלְיוֹנוֹ בְּסוֹד (יחזקאל יח:ד) ״הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תָמוּת״, וּפְגָם הָרוּחַ אֲפִלּוּ לֹא יְסוֹבֵב אֶלָּא כְּתָמִים וּנְגָעִים יֵחָשֵׁב פְּגָם גָּדוֹל, וְלָזֶה יְצַוֶּה ה׳ עָלָיו ״וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ״ וְדָרְשׁוּ רַזַ״ל (שבת קנב:) תְּנָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ, שֶׁזּוּלַת זֶה נִדְבָּקִים בָּהּ סִרְכֵי הַטֻּמְאָה וִיסַבּוּהָ לִגְיוֹנֵי הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְיִמְנָעוּהָ מִשּׁוּב אֶל מְקוֹמָהּ הָרִאשׁוֹן. וּפְגָם הַנְּשָׁמָה הֲגַם שֶׁלֹּא יַגִּיעָהּ כַּשִּׁעוּר הַנִּזְכָּר אֶלָּא יִפְחַת אוֹרָהּ מִמַּה שֶּׁהָיָה תְּכַסֵּהוּ כְּלִמָּה, כִּי הַכֹּל כְּפִי הַמְּבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. וּפְגָם נְשָׁמָה לַנְּשָׁמָה הֲגַם שֶׁלֹּא יַגִּיעַ עָלֶיהָ מֵהַפְּגָם וְלֹא הַפְחָתַת אוֹרָהּ אֶלָּא שֶׁיְּסוֹבֵב שֶׁתֵּצֵא מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּתִּקּוּנִים (תיקון ע׳) בְּסוֹד פָּסוּק ״לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן״ שֶׁמְּדַבֵּר הַכָּתוּב בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְשָׁמָה לַנְּשָׁמָה וּכְשֶׁבָּא אָדָם לִידֵי חֵטְא מִסְתַּלֶּקֶת הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלֹּא יְאֻנֶּה לָהּ אָוֶן, וְסִלּוּקָהּ זֶה תַּקְפִּיד עָלָיו כְּפִי עֵרֶךְ מַעֲלָתָהּ, הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִמְאַכְסֵן מֶלֶךְ בְּבֵיתוֹ וְחוֹזֵר בּוֹ וּמְגָרְשׁוֹ.

והאלהים אנה לידו. זִמֵּן לְיָדוֹ, לְשׁוֹן "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" (תהילים צ"א), "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (משלי י"ב), "מִתְאַנֶּה הוּא לִי" (מלכים ב ה') – מִזְדַּמֵּן לִמְצֹא לִי עִלָּה: