פרשנות מצטטת על משלי יד:ג

חוטר. ענינו כמו מטה וכן חוטר גאוה (משלי יד) ורצה לומר שבט מלוכה:

מה שאמר המגיד מעלות טובות למקום עלינו. והיה נר' שיותר יתכן לו' מעלות טובות עלינו למקום. אל יקשה. כי הוא מעין מה ששנינו אלו מצו' האב על הבן שפירושו אלו הן המצות המוטלות על הבן לעשות אל האב. אף כאן כמה מעלות טובות מוטלות עלינו לשבח למקום בשביל'. והנה התחיל בהוציאנו ממצרי' לפי שהוא הדבר אשר היינו מבקשי'. אך עוד אפשר לומר שבא לתרץ קושיא אח' ששאל ר' אלעזר לרשב"י אביו. והיא אם אדם יש לו עבד והבטיחו להוציאו לחירות ולתת לו ממון הרבה וקיים את דברו היתכן שהאדון הזה יתפאר ממה שעשה והלא אם הדיוט עשה טובה לחברו ומזכירה לו הוא גנאי אצלו. וכמאמר שלמה בפי אויל חוטר גאוה ושפתי חכמי' ישמרם. שפירשו בו כי האויל אם אין לו אלא חוטר א' או ענף א' מדבר טוב הוא מתגאה בו אבל החכמי' אף אם יהיו להם כמה וכמה ענפים. הם משמרי' אות' ואינ' מוציאי' אות' מפיה' ק"ו להקב"ה וא"כ למה מזכיר כ"כ פעמי' בתור' י"מ. והשיב לו שאדרבא בזה ניכרת ענותנותו ית' והוא שנזכרת בתורה נ' פעמי' להודיע שמסטרא דבינה נפקו. והרמז וחמושי' עלו בני ישראל סוד חמשי' שערי בינה והוא ית' בא בכח ההוא והוציאם ממצרי' כי שם היא הגאולה ומשם אנו עתידי' ליגאל שנ' מ"י ירפא לך.
אמנם לפי הפשט אפשר לומר כי הוא יתברך עשה עמנו כאשר יעשה אדם עם חברו שהטיב לו כמה הטבות גדולות זו למעלה מזו. ולמען לא יהיה כפוי טובה וימנע ממנו. מלהטיב לו עוד. הוא מזכיר לו תמיד ההטבה קטנה מכלן שעשה לו. ובזה אין מי שיוכל לומ' שכדי להתפאר הוא מזכירה דא"כ היה מזכיר את כלן או לפחות הגדולה ולא הקטנה. וגם אין ראוי לגנותו אלא לשבחו. כי בזה ממעיט חוב חברו אצלו. כך הקב"ה עושה עמנו. להיות מה שהוציאנו ממצרי' הקטנה מהטובות שעשה עמנו. הוא מזכירה תמיד למען לא נהיה כפויי טובה לרוב החסדי' שעשה לנו. וימצא מקו' להוסיף ידו שנית לעשות כהנה וכהנה.
ולהוכיח שהיא הקטנה בה התחיל המגיד ואמר אילו הוציאנו ממצרי' וכו' כלו' הגם שהוא החסד קטן שגמלנו דיינו. כי אותה היינו מבקשי' ולא היינו חוששי' שינקום נקמתנו אלא שיגאלנו בלבד. אבל הוא יתב' עשה יותר מזה ועשה בהם שפטי'. להראות לכל העמי' שאנו בניו שנ' בני בכורי ישראל. וכל המצר לבן מצר לאב. ובשביל מה שעשו לבנו עשה בהם שפטי'.

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י׳:ז׳) כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב (תהילים א׳:ג׳) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר (בראשית א׳:י״א) תדשא הארץ, העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה"ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז"ל, ועלהו לא יבול אפילו שיחת ת"ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן פי צדיק ינוב חכמה, באורו כי דבורו של צדיק פרי חכמה, וזהו שאמרו ינוב מלשון (ישעיהו כ״ז:ו׳) ומלאו פני תבל תנובה, (איכה ד׳:ט׳) מתנובות שדי, ומזה הענין (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי השפתים, ובא לומר כי הצדיק כל כך הוא מרגיל עצמו לדבר חכמה עד שתחזור בו החכמה טבעית כפרי הזה שהוא עיקר האילן. ולשון תהפוכות תכרת, קרא את הרשע לשון תהפוכות כי הוא בהפך מן הצדיק כי מדתו בכל דברי פיו בהפך ממדת הצדיק אשר פיו ינוב חכמה, ומרוב גנות המדה הזאת אשר לרשע הזכיר בו קללה ואמר תכרת, כי כן דרך התורה להדביק ברכה בזכרון הצדיקים וקללה בזכרון הרשעים, הוא שאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו לשון תהפוכות יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר, וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (שם יד) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיהו י״א:א׳) ויצא חטר מגזע ישי, ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהילים קכ״ג:ד׳) הלעג השאננים הבוז לגאיונים. ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה. ולמדנו מכל זה כי מדתו של רשע לגמרי בהפך ממדתו של צדיק בכל פרטי עניניו, והסברא בכל זה, כי הצדיק הוא נמשך אחר עסקי הנפש שהיא נצחית והרשע נמשך אחר עסקי הגוף שהוא כלה, ודבר ידוע כי הגוף מן הארץ והנפש מן השמים, והנה בעוד שהאדם בעוה"ז בחיים יש לו קורבה בשמים ובארץ, בשמים מצד הנפש ובארץ מצד הגוף, ולכך כשהזהיר משה לישראל בקיום התורה והמצות יעיד עליהם עדים השמים והארץ שהם קרובי האדם, כאדם שמתרה לחברו ומעיד עליו עדים בפני קרוביו. וזהו שאמר.