פרשנות מצטטת על משלי יד:ד

וירא העם כי בושש משה וגו' עד ויאמר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך. התחלפו דעות החכמים והמפרשים בענין העגל חלוף רב. מהם חשבו שהיה ענינו עבודת אלילים גמורה וכמו שאמר המשורר (תהלים ק"י כ') וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. והוא דעת זר מאד שנאמר שבקשו ישראל עגל לעבדו וימרדו באלהים צורם וגם כן שאהרן קדוש ה' הסכים בו ועשאו בידיו. והרמב"ן כתב שהם בקשו מנהיג שיעמוד להם במקום משה לנחותם בדרך וכמו שאמרו אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו' ומפני זה כשירד משה מן ההר מיד בעטו כלם בעגל ומשה לקחו לעיניהם ושרף אותו. ואלו היו עובדים אותו לשם אלהות לא יניחו לשרוף אלהיהם ושאהרן הוא המציא הצורה הזאת כי הם לא שאלו צורת עגל אבל אמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו לפי שהם לא ידעו במה יבחרו ומה הטוב להם וזה הוא שאחז"ל (סנהדרין דף ס"ג) שבקשו להם אלהות הרבה רוצה לומר שלא ידעו הזה או זה יכשר. אבל אהרן מפני שהם היו במדבר חורב שממה והחורבן ושממות העולם יבוא מן הצפון כדכתיב (ירמיה א') מצפון תפתח הרעה כי הוא השמאל המיוחד למדת הדין. וראה שבמעשה המרכבה העליונה היו פני שור מהשמאל לארבעתם. לכן חשב אהרן שהמחריב יורה דרך המדבר החרב כי שם כחו גדול. ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה וז"ש חג לה' מחר שתהיה העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכוונו לענינה וכמו שהרחיב בזה דברי חכמתו. ואין דעתי נוטה בדעת הזה כי אלו היה ישראל מבקש מנהיג במקום משה אדם היה כאחד ממנו והיה להם לומר לאהרן משה אחיך מת אתה קום עבור. אבל הם בלי ספק בקשו צורה וקראוה אלהים. גם מה שאמר שאהרן בחר בשור מפני שהיה לצפון במרכבה העליונה ומצפון תפתח הרעה. הנה הם לא ביקשו מי שירע להם ויחריבם. אלא מי שינהיגם וישמרם. ואין המחריב מורה דרך ישרה במדבר החרב. כי המחריב הוא פועל הרעות ומורה הדרך הוא פועל הטובות. והנה מצאנו (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור ולשבח את יוסף אמר בכור שורו הדר לו ואלו היתה צורת העגל מחריבה ומשטינה לא היו ישראל חפצים בה. ולכן היותר מתישב אצלי בדבר הזה הוא. (א"ה נל"ח שלא שאלו ישראל את העגל לעבדו לשם אלהות ע"כ) ובצד מה אטה לדברי הראב"ע ובצד אחר לדברי הר' יהודה הלוי חותנו בעל ספר הכוזר וגם מעט אקח מדברי הרלב"ג ממה שכתבו בדבר הזה כמו שאבאר כל דבר בשם אומרו. ואשלים אמתת הענין במה שהם לא כתבו ולא זכר אחד מהם.

ובמדרש לראות, יצאה לראות ונראית. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו. אמרו במדרש א"ל יודע אני שאברהם זקנך נשיא היה שנאמר (בראשית כ״ג:ו׳) נשיא אלהים אתה בתוכנו, ואני נשיא הארץ תנו בת נשיא לנשיא. א"ל יעקב אין נשיא אלא שור שנאמר (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, וכתיב (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור ואין יכולין להזדווג, שהרי התורה אמרה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, והנביא צווח לרעתך את מבקשה, שנאמר (מלכים ב י״ד:ט׳) החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח. ותעבור חית השדה אלו בני יעקב שנמשלו לחיות, יהודה גור אריה. דן יהי דן נחש. בנימן זאב יטרף, נפתלי אילה שלוחה. ותרמוס את החוח, ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. וכן הנביא צווח (הושע ו׳:ט׳) וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה. ולמה כי זמה עשו.

על התבואה. בלשון זה יש במשמעותו דבר הנדון וסבת הדין, דבר הנדון הוא התבואה שנדונה בפסח אם תרבה או תתמעט, וה"פ דמתניתין בארבעה פרקים העולם נידון, בארבעה חלקים וזמנים חלוקים העולם הכולל כל אלו הד' דברים הנזכרים במשנה, (נידון) בפסח נידון על חלק אחד ממנה והיא התבואה אם תתברך או לא, וכן כל שאר החלקים דפירות ומים, וחלק האדם אע"ג דהוא משונה קצת מן החלקי אחרים, מ"מ כללו עם אחריני מן הטעם הנ"ל, כי להיותו עולם קטן הרי הוא חלק מן הגדול, וחילק כל העולם לד' חלקים אלו, דנראה דכל שאר הדברים הם טפלים להם, להיות כי באלו נרמזו ד' רגלי המרכבה, כי בתבואה כתיב (משלי יד, ד) ור(ו)ב תבואות בכח שור. ופירות האילן יהיו כנגד פרצוף יעקב אבינו אשר הוא אילנא דכלא ביה כידוע ליודעי חן, והוא כנגד פרצוף נשר. והאדם הנידון בר"ה פשוט הוא, שהרי כתיב (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם. והמים כבר ידענו מה שכתוב (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. והחסד נקרא ימין ה' ושם פרצוף אריה ככתוב:
וסבת הדין נמי מורה, כשנפרש הכי, בפסח העולם נידון על המצות והעבירות שנעשו בתבואה, וכן באחריני. ואם יהיה פירושו הכי, צ"ל דלא בלבד התבואה עצמה שהיא סיבת הדין נדונת אם תלקה או לא, אלא אף יוצא הדין הכללי הראוי לחוטאים בה והוא הדבר כנזכר בפרקי אבות (פ"ה מ"ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו' מפני מעשר שני וכו' מפני גזל מתנות עניים וכו'. יהיה בעצרת ובחג כל אחד כפי דינו, ובר"ה יוצא הדין פרטי לכל א' ואחד כפי מעשיו, מי יחלה ויתרפא ומי ימות בה ומי שלא יחלה כלל, אבל לפי זה נמצא היות דין התבואה ודומיו קודמים לדין ר"ה הפך מה שפירשנו לעיל, ומפשטא דתלמודא וראיות הברייתא שכתב התי"ט נראה שהפירוש הראשון הוא עיקר:

ולשורי שדי - שהוא עיקר של שדה דכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי י״ד:ד׳):