פרשנות מצטטת על משלי יד:ט

על שיטת צופר, אשר החליט, כי הידיעה אשר לנו היא רק באמצעות החוש, אשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כמו שהם פועלים על חושיו, ואינו יודע אמיתת הדברים איך הם בעצמותם, ועל פי זה יצוייר שהגם שלפי השגת החוש הוא צדיק, יהיה באמת רשע וראוי לאבדון ולפורעניות מצד עצמותו הפנימי הנפשי, על זה לעג איוב לעג הרבה: היש שחוק גדול יותר, שאיש אשר נראה צדיק בכל מעשיו ונקי מכל שמץ דופי, נאמר לו שאינו יודע את נפשו ועניינו העצמי, שמצדו יוכל להיות שהוא רשע וחוטא ונכון למועדי רגל?! הייתכן שברא ה' את האדם באופן רע ומר כזה, לשחוק ולעג, עד שמחשבותיו השאננים הבוטחים על צדקתו יהיו בקרבו כלפיד בוער חותה גחלים ובוז על ראשו, בשלא ידע נפשו ולא יאמין בחיים, אולי הוא פושע אשם ולא ידע (סימן יב פסוק ג ד).

(ז) אם הוא משער. אף שמגמרא הנ״ל דמשני הא דאהנו מעשיו והא דלא אהנו מעשיו אין ראיה גמורה לזה ^*הגה"ה: אמנם באמת אין זו דחיה כלל דהלא לענין שאר איסורים שבין אדם לחבירו כמו גזל ועושק וכיוצא בזה, אם ירצה לגזול ולעשוק את חבירו ולא יעלה בידו, בודאי אין בידו עון גזל ועושק, מה שאין כן בזה אף אם לא אהנו מעשיו אינו יוצא מכלל עון לשון הרע וכמו שכתבנו מהגמרא דעל זה היה בא המעיל לכפר, ועל כרחך משום דעצמיות הדבור של גנות על חבירו הוא עון בפני עצמו, לבד מה שלפעמים מסובב על ידי זה היזק לחבירו, וזהו לדעתי מקור לדברי הרמב"ם שכתבנו אחר כך דאולי שם היה באפשר בעת הסיפור שיועילו מעשיו אך לבסוף לא עלה הדבר כן, אבל כן מוכח מהרמב״ם שזה לשונו בפרק ז' מהלכות דיעות, ויש עון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת. וגם הסמ״ג כתב כלשון הזה ולא הזכירו שם רמז תנאי לזה, מזה משמע דטעמם משום זה גופא דהתורה אינה רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו. וכן מוכח משערי תשובה במאמר רט״ז וזה לשונו והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו הנזק והבשת אשר יגרום לחבירו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חבירו ושמחתו לאידם, ובענינינו דאיירינן על כל פנים ענין רע א' מהנ״ל נמצא בו, וזה לשון רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רי״ז ואמר שלמה ע״ה (במשלי י״ד) אוילים יליץ חובה, כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם וכו' ואמרו רבותינו כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם ודרכו לפסול בני אדם במומו, ובין ישרים רצון, כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב וכו' מכל זה נלמוד שסיפור דבר גנות על חבירו אף אם לא יזיקו כלל בזה, מכלל עון לא נפקא. ומה שכתב הרמב״ם שם בהלכה ה' והמספר דברים שגורמים אם נשמעו וכו' היינו אפילו אם לא יספר בגנותו כלל, רק שעל ידי דבריו נסבב לזה, וכמו שכתב הכסף משנה ראיה לדין זה דהרמב״ם ממעשה דר' יהודא בן גרים ושם לא נתכוין לגנותו בזה לר' שמעון בר יוחאי כי סיפר רק בביתו וכמו שפירש רש״י שם.

מושלי העם הזה, הנכון כר"שי ורא"בע מלשון על כן יאמרו המושלים (במדבר כ''א כ''ח); ור"דק ודון יצחק ורוז' וגיז פירשו לשון ממשלה, אך אין שום יחס בין אנשי לצון לאנשי ממשלה, ורחוק שיקרא לשרי העם אנשי לצון, כי השרים אם היו כורתים ברית עם מצרים, לא עשו זה דרך לצון והעדר תבונה, אלא בעצה עמוקה לפי מחשבותם, גם המאמר עצמו שהנביא מיחס להם כלו משל ומליצה, כרתנו ברית את מות וגו', וקרוב הוא שהיו בעם קצת משוררים ומושלי משלים אשר כשמעם מחשבת קצת מן השרים לכרות ברית עם מצרים, נשאו המשל הזה, ואולי ג"כ השרים שכרו אותם לכך למען ימשכו את לב העם אחרי מחשבותם, והיו אנשי לצון, כי היו אומרים משליהם כפי רצון אחרים. אנשי לצון לץ הפך חכם, כמ"ש אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט' ח'), אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (שם שם י"ב), והוא אדם שאינו מתנהג אחר השכל, ועושה כל מעשיו לא בתבונה, אלא לפי מה שיערב לו לפי שעה, כמו שכתוב זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון (שם כ"א כ''ד), והוא מחרף מוכיחיו, יוסר לץ לוקח לו קלון (שם ט' ז'), ומעשיו כמעשי שכור, כי היין (כלומר השכור השטוף ביין) נמשל ללץ, כמ"ש לץ היין (שם כ' א'); והלץ אף אם יבקש להתנהג בחכמה לא יוכל, בקש לץ חכמה ואין (שם יד ו); ושרש לוץ קרוב לשרץ לוז, ובערבי לאץ, שענינם עוות ועקום, כגון ונלוזים במעגלותם (שם ב' ט"ו), כי תועבת ה' נלוז (שם ג' ל"ב), ותבטחו בעשק ונלוז (ישעיה ל' י"ב). והנה לץ אין ענינו כלל בכל המקרא מלעיג או בדחן אלא איש עקש הנוטה מן הדרך הישרה ותועה אחרי שרירות לבו; וכן זדים הליצוני (תהלים קיט נא) טעמו כטעם יבושו זדים כי שקר עותוני (שם שם ע"ח), וכן אוילים יליץ אשם (משלי י"ד ט') ענינו האשם יעות דרכם של האוילים (ותרגומו מתלין, ונ"ל שהוא ט"ס, וצ"ל מפתלין, ל' נפתל ועקש, וכן ונלוזים במעגלותם, תרגומו ומפתלין), וכן יליץ משפט (שם י"ט כ"ח) ענינו יעות משפט, כי עד בליעל גורם עוות הדין והנם התורגמן נקרא מליץ מפני שהופך המאמר מלשון ללשון(EX UNA IN ALIAFH LINGUAHI VERTERE CONVERTERE) וכן שם מליצה שהוא מחובר תמיד למשל או לחידה (משלי א ו' וחבקוק ב' ו') ענינו מאמר משונה מן הדבור המורגל ומלא תמונות מליציות הנקראות בל' יוני בשם TOPOHOS שענינו CONVERSIO הפוך ונליזה.