פרשנות מצטטת על משלי יז:א

ודעת אליפז, שהצלחת הרשע היא רק הצלחה מדומה, ואינה הצלחה אמיתית, שהגם שלפי ראות העין תראהו מצליח, אוסף הון וחיל וקניינים, ליבו תמיד מלא פחד, ודומה לו תמיד כאילו נרדף מפני חרב, וכאילו כבר השיגהו ריש ועוני וכל רעות הזמן, עד שליבו לא ישמח מעושרו, וירגז וידאג ויתבהל תמיד, כי זה מעונשי השם על אשר עשה הרע בעיניו להכעיסו, שיערבב את לבבו ורעיוניו וכוח דמיונו בפחד ורעדה, ועיקר ההצלחה היא שלוות הנפש ומנוחת הרוח ושמחת הלב, וטוב פת חרבה ושלוה בה.

המדובקים בתנור עט״ז. ובלבוש תיקן זה כפי מ״ש בב״י דהר״מ והטור פסקו כר״א וכפירש״י לחומרא ופת שהוא עבה צריך שיקרום פניה המדובקין בתנור וחררה שהיא דקה בקרימת פנים נגד האש וכן פירש הפרישה יע״ש או דע״ג גחלים די בכך דמחרך וכ״מ מלבוש ולפ״ז דווקא על גב״י גחלים או נוגעים כבסעיף ב׳ בבשר ע״ג גחלים הא סמוך לאש שיעורה כמו בפת כו׳ וצ״ל דחררה כמאב״ד ופת יותר וקצת דוחק וי״ל. ועיין ע״ץ נ״ץ. אבל הט״ז ז״ל לא הונח לו בזה דבמשנה שבת דף י״ט ב׳ וך׳ א׳ הוזכר שניהם פת וחררה בדין א׳ עד שיקרמו פניה רא״א עד שיקרו׳ התחתון שלה (ואם בא לחם בזכר וחררה נקיבה בלשון המחבר אין לחוש כי מצאנו פת בלשון נקיבה משלי י״ז א׳ וכ״ג ח׳ ולחם בא בזכוריו מלכים י״ד ג׳ עשרה להם תלים ק״ד ט״ו ולחם לבב אנוש יסעד ובתורה במדבר ד״ז ולחם יהיה ואל תשיבני מלחם תנופה שתי״ם ויקרא כ״ג י״ז קאי על תנופה מורה מנחה חדש״ה ערש״י שם). ולהב״י י״ל מדתנן תרתי ש״מ דדיניהם חלוקין ולמ״א ט״ו א״ש: מ״ש ואפילו התוספות הבעיא ט״ס וצ״ל ומפרשים התו׳ הבעיא לפירש״י כו׳ ופירוש דברי התוספות שם ד״ה אבעיא להו דלכאורה קשה דמירושלמי אדרבה מוכח כרש״י דבתנור חומרא כדאמר התם מודה בלה״פ בתנור וסובר הירושלמי דר״א לקולא פליג תחתון דגבי אור ובבלי סובר דר״א תנור ולחומרא והלכה כבבלי וכפירש״י ע״כ פירש בתנו״ר בירושלמי לא קאי פנים המדובקין בתנו״ר אלא ה״פ מודה ר״א דלה״פ בעי קרימת פנים מעליא בעודו בתנור ואין להוציאו קודם לכן מכלל בשבת לקולא פליג וכבבלי ולא כרש״י רק צד התנור קיל טפי וסגי לר״א בכך ומש״ה כתבו הר״מ והטור צד התנור או צד האש דבחדא סגי ואי כתבו צד התנור ה״א כפירש״י לחומרא קמ״ל דלא סגי והר״ב הביא דעת החולקין וכמ״ש המ״א אות י״ו ועסי׳ תס״א ס״ג ואי״ה במ״א כאן ושם יבואר עוד ובחדושינו הארכנו בזה: עסי׳ רנ״ו בתוספת שבת שרי וביה״ש אסור יע״ש בזה:

תזבח את הפסח. מונה כאן ג' זמני' שאינם שוים, בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטה למערב, כבוא השמש משחשיכה, מועד צאתך ממצרים בבוקר כמ"ש ממחרת הפסח יצאו בנ"י, וכיצד יתקיימו כולן ? בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים, וזהו דעת ר"י (בברכות ד' ט'); ואף דלא הזכיר קרא אלא תזבח את הפסח, מ"מ נכלל בו גם סעודה ואכילה, כמו (שמואל א ט׳:י״ג) זבח היום לעם תרגומו שירו יומא דין, כי הוא יברך הזבח תרגום הזבח מזונא, וכן זבחי שלמים עלי (משלי ז׳:י״ד) פירש"י סעודה גדולה, וכן מבית מלא זבחי ריב (משלי י״ז:א׳), א"כ תזבח הפסח כפול בהוראתו, על בערב ענינו השחיטה, ועל כבוא השמש מועד וגו' ענינו האכילה, שאכילת הפסח מצותו כל הלילה עד שעלה עמוד השחר, והיא דעת ר"ע דהלכה כמותו וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מק"פ הי"ד); ורש"י שכ' בפי' מועד צאתך אתה שורפו, היא דעת ר"א וכראב"ע דסובר מצות אכילת הפסח עד חצות, והוא דלא כהלכתא, וגם פשטיה דקרא מסכים יותר לדעת ר"י, דלדעת ר"א יחסר לנו במקרא פעולת שריפה אשר ירמוז עליו במועד צאתך ממצרים, ועוד כיון דצריכים להמתין בשריפתו עד בקר שני שאין שורפין קדשים ביו"ט, אין זה נקרא מועד צאתך ממצרים, אבל לר"י לא משתעי קרא רק מן השחיטה ומזמן אכילתו וכל זה נכלל במלת תזבח. והנה מלת בערב מוטעם באתנח להפרידו ממה שאחריו, דעד כאן ידבר מן השחיטה, ובמה שאחריו מן האכילה, והחסיר הכתוב מלת עד להורות על גבול זמן האכילה, כי היה ראוי לומר עד מועד צאתך, כי לא הבקר לבד היה זמן היציאה, מעדות הכתוב הוציאך ה"א ממצרים לילה, וכמ"ש רז"ל (שם) כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב וכל הלילה נקרא מועד צאתך; ובעל זרע אברהם כתב בפי' לספרי שתפס רש"י בפי' שיטת ר"א לפי שהוא יותר קרוב לפשוטו של מקרא. ואין דבריו מספיקים לפרושי בהם קרא דלא כהלכתא. וביב"ע במיעלת שמשא תיכלוני' עד פלגות לילי' זמן שריות פורקנכון ממצרים, הוא אליבא דר"א וראב"ע, והשמיט ענין השריפה מטעם הנזכר: