פרשנות מצטטת על משלי יז:י

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. הִזְכִּיר דִּבּוּר וַאֲמִירָה, אֶחָד קָשֶׁה וְאֶחָד רַךְ, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב״ (שמות יט, ג) — אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶם בְּלָשׁוֹן רַכָּה, ״וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ — לַזְּכָרִים דְּבָרִים קָשִׁים כַּגִּידִין. כִּי מִטַּעַם זֶה נִקְרְאוּ אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְכָל בְּרִיאַת הָעוֹלָם נִקְרְאוּ עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, לְפִי שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נִבְרְאוּ בְּצִבְיוֹנָם, דְּהַיְנוּ בְּאוֹתָן צוּרוֹת שֶׁבָּחֲרוּ לָהֶם, דְּהַיְנוּ אֲמִירָה רַכָּה בְּלֹא גְּזֵרָה. אֲבָל מִצְווֹת ה׳ כֻּלָּם גְּזֵרַת מֶלֶךְ הֵם, כִּי לֹא יֹאמַר הָאָדָם ״אִי אֶפְשִׁי לֶאֱכֹל חֲזִיר וְנַפְשִׁי קָצָה בּוֹ״, אֶלָּא ״אֶפְשִׁי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עָלַי״, דְּהַיְנוּ דִּבּוּר קָשֶׁה. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לַנָּשִׁים חֲלוּשֵׁי הַשֵּׂכֶל, צָרִיךְ לְהַסְבִּיר בְּלָשׁוֹן רַכָּה לְהוֹדִיעָם תּוֹעֶלֶת הַמִּצְווֹת, כִּי כָל בַּעַל שֵׂכֶל מְקַבֵּל עָלָיו גְּזֵרוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַחֲלוּשֵׁי הַשֵּׂכֶל צְרִיכִין הַסְבָּרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בְּצִבְיוֹנָם. וַאֲפִלּוּ בִּבְרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב (תהלים לג, ו) ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״ וְגוֹ׳, לְפִי שֶׁהֵם בַּעֲלֵי שֵׂכֶל, עַל כֵּן הָיוּ מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם גְּזֵרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּצִבְיוֹנָם. אֲבָל בַּתַּחְתּוֹנִים נֶאֱמַר (תהלים לג, ח–ט) ״יִירְאוּ מֵה׳ כָּל הָאָרֶץ, כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי״, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הֲרֵי אָמַר לָהֶם אֲמִירָה רַכָּה וּבְצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ. אַךְ בָּעֶלְיוֹנִים מָצִינוּ גְּעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ו) ״יְהִי רָקִיעַ״, כִּי ״תֵּחַת גְּעָרָה בְּמֵבִין״ (משלי יז, י). וְכֵן מֹשֶׁה אָמַר (דברים לב, א) ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי״. וְאָתֵי שַׁפִּיר לְשׁוֹן דִּבּוּר וַאֲמִירָה, הֵן אִם בִּסְתָם שָׁמַיִם וָאָרֶץ הוּא מְדַבֵּר, הֵן אִם מְדַבֵּר כְּלַפֵּי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר גֹּבַהּ וְגֹבַהּ לָהֶם כִּגְבֹהַּ שָׁמַיִם, וּכְלַפֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ.

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מאה ועשרין ושבע שנין. אין דרך המת' להוסיף "שנה" יען כי בעברית יבא לרוב הנספר באחדים בל' רבים, ובעשיריות ובמאות בל' יחיד, ע"כ דרכו (לפעמים) לכתוב אצל העשיריות והמאות "שנה" ואצל האחדים "שנים" והראיה שבמקום שלא נזכרו אחדים, לא הוכפל הנספר "ומשה בן מאה ועשרים שנה" משא"כ בארמית שהנספר בא גם במאות בל' רבים כאשר מצאנו בפ' "מהכות כסיל מאה" (משלי י"ז י') "לממחי לסכלא מאה חוטרין" "אית הכא תלת מאוון נזירין בעיי תשע מאה קורבנין" (ירושלמי נזיר) וכן בהרבה מקומות, ע"כ אין צורך לו להכפיל הנספר.

וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ בְּהֵפֶךְ זֶה, כִּי ״הַשָּׁמַיִם״, הַיְינוּ גַּסֵּי הָרוּחַ אֲשֶׁר דַּעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם וְעִמָּהֶם דִּבֵּר קָשׁוֹת. אָמְנָם הַצַּדִּיקִים מַכְנִיעִים עַצְמָם עַד לָאָרֶץ, וְעִמָּהֶם דִּבֵּר רַכּוֹת, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז י) ״תֵּחַת גְּעָרָה בְּמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה״.