לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב גֵּהָ֑ה וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה תְּיַבֶּשׁ־גָּֽרֶם׃
מצודת ציון
דגן. כדגן ותחסר כ״ף הדמיון וכן ייטיב גהה (משלי י״ז:כ״ב) ומשפטו כגהה:
העמק שאלה
וכתיב במשלי י"ב לפי שכלו יהלל איש ונעוה לב יהיה לבוז, לפי הבנת המפרשים הבוז קאי על הנעוה אין סיפיה דהאי קרא מקביל לראש המקרא, אלא ה"פ דיהיה לבוז קאי על לפי שכלו, וה"ק אם הוא נעוה לב להטות את הדין על רצונו אזי לפי שכלו יהיה לבוז דכל מה שגדול יותר הרי מטעה הרבה ומוריד עוז מבטח השכל:
מלבי"ם באור המילות
שמחה וגיל. שמחה, מורה שמחת הלב על דבר תמידי, והיית אך שמח, והוא הפך העצבות, לב שמח ובעצבות לב (משלי י"ז כ"ב) וגיל, על דבר התחדש לו, מציאה, בשורה טובה וכדומה, ומבואר בספר זה (למעלה ט' ב', לקמן כה ט', כט יט, לה א' ב', סא יד, סה יח יט, סו יד) :