פרשנות מצטטת על משלי יח:כד

שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי כה) מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם לקנות אוהבים ושיחזר אחר חברתם, ולפעמים ישחר פניהם ללכת לביתם, לא שיתמיד בזה, כי לכך הוא מונע רבוי ההתמדה מהכנס לביתם תמיד כל היום. נראה שכוונתו כי הדרך הממוצע בזה הוא טוב, לפי שחברת האוהבים כשהם נועדים ונאספים במקום אחד יש בה תועלת, כי עם החברה תתרבה האהבה ותתחזק הברית ויתמיד השלום ביניהם, וכן אמר שלמה ע"ה (שם יח) איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח, יאמר הכתוב כי מי שיש בו מעלה שיודע לקבץ הריעים והחברים ראוי הוא שישבחוהו בני אדם. ובאור להתרועע, להשתבח, מלשון (תהילים ק״נ:ה׳) בצלצלי תרועה. כי מי שהוא איש ריעים בודאי נאספו בו שתי מעלות אלה, האחת השפלות, שעם הגאוה לא היה מקבץ אותם אך יברחו ממנו, והשנית שאינו ירא מן הבריות, והנה הוא נצול משני נזקים גדולים המגיעים ממדת העוני והעושר, והוא שאמר (משלי י״ח:כ״ג) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כי מהעוני יבא נזק שיצטרך העני שיירא מן הבריות, ומן העושר יבא נזק והיא מדת הגאוה אשר יעניקנו עשרו, ועל כן הזכיר הכתוב למעלה ממנו שהוא מדבר במדות העוני והעושר, והוא שאמר תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כוון שלמה ע"ה בזה לגנות העוני והעושר וכענין שאמר במקום אחר (משלי ל׳:ט׳) ראש ועושר אל תתן לי וגו', ונתן טעם לדבריו פן אשבע וכחשתי ופן אורש וגנבתי. וכן אמר החכם רבוי העושר מזיק לנפש כרבוי הדם לגוף. ובאור הכתוב כי העני מצטרך לדבר תחנונים כי הוא ירא מן הבריות, והעשיר עשרו יגיענו למדת הגאוה ולענות עזות, וסמך לו מיד איש רעים להתרועע, לבאר כי איש רעים נצול משני נזקים אלה, כי כיון שהוא איש רעים לא יירא מן הבריות כי רעיו יחזקו דבריו, וכיון שהוא איש רעים אין בידו מדת הגאוה כי עמה לא היה מקבץ הרעים, רק עם השפלות, ואיש כזה ראוי הוא לכל שבח ומעלה שהרי יש בידו התועליות הבאות מן העוני והעושר, ומן הנזקים שיגיעו מהם אין לו חלק בהם, למדנו מכל זה שמחברת האוהבים יגיעו לאדם תועליות גדולות.

לאוהבו או לקרובו. הקדים אוהבו לקרובו, שכשיש לו לאדם אוהב שאוהב אותו ממש ולא שיהיה לו רע לבד, צריך לאהוב אותו יותר מקרובו, כי הוא מדה כנגד מדה, כדכת[י]ב (משלי יח, כד) איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח. כלומר שאם יש באלו הרעים אוהב אחד, אז לא יתרועע על ידו, כי הוא דבק מאח וחפץ בהצלחתו יותר מקרוביו ולא ברעתו:

יש ה' במקום הזה. כבוד שכינתו נראה במקום זה אל הראויים אליו, כי מקום נבחר יש לגלוי שכינה, כמ"ש והיה המקום אשר יבחר ה' בו לשכן שמו שם, ואם הייתי יודע שהוא מקום קדוש כזה לא ישנתי, כ"כ המפרשים, וכבר טען הרא"ש ע"ז, כי איך יתחרט על השכיבה, שהרי הכתוב מעיד שנמשכה לו ברכה משכבו שם, והנבואה אמרה הארץ אשר אתה שוכב עליה. ומלבד זה מוכח מסדור מלות המאמר שאינו מדבר מקדושת המקום, דא"כ היה לו להקדים המקום להשם ולומר "במקום הזה יש ה"', ואז היה מורה על מקום זולת מקום, כי עיקר כוונת האומר נודע ע"י סדר התיבות במאמרו, כענין תפשום חיים חיים תפשום וכמבואר באחרי מות בוכסהו בעפר, ומדהקדים "יש ה"' מבואר שזה הוא העיקר המכוון ממנו. לכן נ"ל אף שהיתה מציאות ה' נודע אליו בקבלה מאבותיו, וגם בלי ספק היה לו בענין נשגב זה ידיעות מושכליות, בכל זאת כשזכה פעם ראשונה למראה נבואה זו שנתגלתה השכינה ולומר אליו, "אני ה'" שנתאמתה לו מציאות האמתי במראה, שהיא בלי ספק מעלה יתירה לבלי תכלית על קבלתו וידיעתו הקודמת לו בזה, הנה מרוב חבה היתרה שנודעת לו ענין נכבד זה, הסיח דעתו מכל ההבטחות הגדולות שהובטח עליהם בה, ובשמחה גדולה התפלא לאמר "אכן יש ה' במקום הזה", ירצה נתאמת אצלי בהשגה נפלאה מציאות ה' במקום זה (דאס דאזיין גאָטטעס איזט מיר געוויסס געוואָרדען אן דיעזעם אָרטע): ואחר שמתנאי הנבואה שאינה חלה רקעל חכם גדול בחכמה כשנכנס לפרדס ונמשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג (ע' רמב"ם יסודי התורה פ"ה ובשביעי לח' פרקיו), ואין ספק שנתעלה יעקב אבינו אל השגות הנכבדות האלה בבית אביו ובבית מדרשו של שם ועבר, עד שמצדה לא היתה לו מחיצה המבדלת אותו מן הנבואה, בכל זאת מדרך הולכי תמים להקטין מעלתם, לכן נדמה בעיניו שחסרים לו עוד מדעות שכליות, עד שמצד חסרון ידיעתו בהם עדן אינו ראוי לנבואה לכן אמר ואנכי לא ידעתי (נאָך מאנגעלט עס מיר אן וויססענשאפטען), ירצה עדיין לא הגעתי אל הידיעות הראוית למעלה זו. ויש בלשון ידע ענין הכרה והשגה, כי המשיג דבר ידע אותו, כמ"ש (ש"א ג') ושמואל טרם ידע את ה' דתרגומו לא אלף למידע אולפן מן קדם ה'. ובמכדרשב"י כאן, ואנכי לא ידעתי אמר וכי כל האי אתגלי לי ולא אסתכלת למנדע אנכי ולמיעל תחות גדפא דשכינתא למהוי שלים, והדברים קרובים למ"ש, ותיבת יש עיקר הנחתו לקיום מציאות ענין מה, הפך ממלת אין שהוראתו שלילה מוחלטת, ועיקר מלת יש היא לשם דבר (כמ"ש במכלל יש) ואע"פ שהוא שם פעמים פירושו בענין הן, ולפעמים יוסיפו אל"ף בראשו ואמרו איש, והוא שם דבר נופל על כל עצמי נמצא, כמו ויתן איש בתרו, ועיקר יסודו יש, וכן בעל המסורת מונה ג' איש דסבורין יש, אם אש להמין (ש"ב י"ד) האש בית רשע (מיכה ו') איש רעים להתרועע (משלי י"ח) ובלשון ארמי לעולם אית בתוספת אל"ף בראש תמורת יש שבלשון עברי: