פרשנות מצטטת על משלי י:טז

מספר תבואות הוא מוכר לך. אין פירושו שאין הקרקע נמכרת כלל כ"א התבואות שיגדלו בשדה אחר שיזרענה הלוקח, כי זה יהיה גרוע ממוכר פירות שדהו לחברו, שאין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפילו להכנס בה שלא בשעת הוצאת הפירות, ולבעל השדה הרשות להשתמש בה כחפצו, ואין זה מכירת שדה כלל כי אין הלוקח קונה מאומה מגוף השדה, אבל פי' מספר תבואות הוא מוכר, שהוא מוכר לך השדה לפירותיה, דבזה אין המוכר רשאי להכנס בה שלא מדעת הלוקח, והלוקח משתמש בה כחפצו, וכן הקונה לזמן קצוב הלוקח משתמש בגוף הקרקע כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעלים, והוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם כמ"ש הרמב"ם (פכ"ג ממכירה ה' ו' ז') וכבר כתב המ"מ שם דבזמן שהיובל היה נוהג היו כל המכירות לזמן קצוב בין זמן רחוק בין קרוב, והיה עושה בה הלוקח כל חפצו, אף על פי שידוע שתחזור הקרקע לבעלים ביובל (וע"כ גם דעת הראב"ד שם בהשגות כן היא שאין לחלק בין זמן קצר לרחוק, דאם כן אף במוכר לזמן רחוק לא נתיר ללוקח לשנות בו כ"א כ"ז היות עוד זמן רחוק ליובל דוקא, ונאסור עליו השנוי בהתקרב שנת היובל. והפרישה בחוה"מ סי' רי"ב סק"ז מצדד בזה לדעת הראב"ד). וכן לשון רש"י (גטין מ"ח ח') בזמן שהיובל נוהג כל מכירת קרקע לפירות שהרי חוזר הגוף ביובל. ושם ע"ב ד"ה במספר שני תבואות, שכתב רש"י אין גוף הקרקע מכור אלא תבואות של כל שנה, קיצר בלשונו שם, דכבר גילה דעתו מתחלה שהקרקע מכורה לפירותיה, ויותר נראה שנחסר בדפוס בלשון רש"י אות למ"ד, וצ"ל אלא לתבואות של כל השנה. והרשב"ם שכתב כאן מספר תבואות שעד היובל הוא מוכר לך ולא גוף הקרקע, גם כן אינו מדוייק היטב. ועי' בפני יהושע שם (ד"ה ר"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי) שכתב דנהי שאין לו קנין הגוף מכל מקום כל הקרקע קנויה לו לפירותיו עד היובל, משום הכי פשיטא דמביא דקרינן ביה אשר תביא מארצך אבל אינו קורא דלא מצי למימר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי כדפירש"י, ולפי"ז אין לשון תבואות דקרא דילן על תבואת הארץ דוקא (געטריידע) כי כל מיני שכר והרוחה הבא לו לאדם נקרא תבואה (איינקינפטע, געוויננסט) כמו תבואת רשע לחטאת (משלי י׳:ט״ז) וטעם מספר תבואות הוא מוכר לך, כל מיני שכר ורוחה שבמספר השנים האלה הוא מוכר לך בין גדולי קרקע בין שאר מיני שכר ורוחה הבאים מתשמישי הקרקע עצמה. ודע דלרשב"ם (ב"ב קל"ו ב') הא דלר"ל מביא ואינו קורא הוא מה"ת, שכתב אינו קורא שאינו יכול לקרות מן האדמה אשר נתת לי, ומיהו בהבאה חייב דכתיב אשר תביא מארצך, שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו. וכ"כ רש"י גטין מ"ז, וכמה שכתב הרב פני יהושע שם. ובתוס' שם ב"ב תמהו עליו דאי קרינן ביה אדמתך קרינא ביה נמי מן האדמה אשר נתת לי, ונראה לי למה דאמרינן (חולין קל"ה א') דבהמת השותפין חייבת בראשית הגז אף על גב דכתיב גז צאנך דמשמע המיוחד לך, דשותפת ישראל מיוחד לך קרינא ביה הואיל ושניהם בני חיוב וכל ישראל קרויים בלשון יחיד, ע"ש ובגמ' ע"ב, ואמרו (שם קל"ו ב') אשר תביא מארצך למעוטי חוצה לארץ. לפי"ז אין בלשון תביא מארצך המשמעות מיוחד לך, לכן די ביש לו יניקת הקרקע לפירותיו, אבל בלשון מן האדמה אשר נתת לי, שמיחד בדבורו הנתון לו לעצמו זה אינו יכול כיון שאינו הקרקע מיוחד אליו. והרמב"ן בחידושיו שם לב"ב תמה גם כן על רשב"ם דלהכי מביא כיון ששיעבד יניקת הקרקע לפירותיו ארצך קרינן ביה, אם כן למה נסתפקו בגמ' מאי טעמא דר"מ באילן אחד ודרבנן בב' אילנות, שהרי הקרקע משועבד לו כל זמן שאילנו קיים, ע"ש. גם זה יש ליישב למ"ש הרשב"א (בחידושיו לגטין מ"ח) דבשני אילנות אינו קורא אף על פי שיש לו להעמידם שם כל ימי העץ, דגרע קונה שני אילנות מקונה שדה לפירות, דהתם קונה גוף השדה מיהו לפירות, והכא גוף האילן הוא שקנה והקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק, ע"ש. והדברים פשוטים ביישוב דעת רש"י ורשב"ם. והנה לדעת התוס' שם ב"ב הא דמחייב ר"ל בהבאה אינו אלא מדרבנן. ולרמב"ן שם משום דמספקא ליה לר"ל אי קרינן ביה מארצך לכן מביא ואינו קורא. ונראה דמטעם זה כתבו התוס' (גטין מ"ז ב' ד"ה טבל וחולין) בקושיתם על רש"י שם, שאינו דוחק לומר לר"י דמשכחת הבאת בכורים ע"י שמקדיש תחלה, ע"ש. כיון דלדעתם כל עיקר חיוב הבאה לר"ל אינו אלא מדרבנן, לכן די לנו דמשכחת ליה גונא לחיובא אף שהוא באופן רחוק אמנם לרש"י ורשב"ם דחיוב הבאה לר"ל הוא מה"ת, ודאי דלא ניחא להו לומר דלר"י אי הוי סבר כר"ל, לא משכחת הבאת בכורים מה"ת רק באופן רחוק מאד בדאקדיש ובמפריש תרומות ומעשרות תחלה ומשגרן ע"י שליח דוקא, (והרשב"א בחידושיו שם הקשה גם כן על רש"י קושית התוס' וכתב דחלק החולין יכול להקדישו וכדאצטריכינן למימר לריש לקיש במוכר שדהו לפירות כדאיתא במוכר את הספינה יעו"ש. נראה פשוט דעת רשב"א דסובר כתוס' ורמב"ן ב"ב דחיוב הבאה לר"ל אינו אלא תקנתא דרבנן או משום ספיקא, לכן הצריך לדידיה למקדשי' תחלה. והרב במקור חיים (הלכות פסח סי' תמ"ח) השתדל בחנם להטעים דברי הרשב"א, ובחנם חשד הרב שם את הרב בשאגת אריה והרב פני יהושע שנעלם מהם דברי רשב"א אלו, כי דעת הגדולים האלה ברורים לדעת רש"י ורשב"ם דסברי דחיוב הבאה לר"ל הוא מה"ת דלא כרשב"א). ובגוף קושית התוס' ורשב"א על רש"י יש לעורר, דבירושלמי מבואר כדעת רש"י, דבמתני' פ"ו דדמאי מ"ז איתא שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא, ואמר עלה ר' יוחנן בירושלמי המעשר מעשר את שלו ודאי, וחלקו בכ"מ שהוא דמאי, וחצי חלקו שביד חברו דמאי, דמה שבידו נחשב כאילו חצי משלו וחצי משל חברו דאין ברירה ויש לכל אחד חלק ממה שביד חברו (ע"ש בר"ש וברע"ב) הנה קושית התוס' ורשב"א שעל רש"י הוא על ר' יוחנן עצמו, ומן הירושלמי עצמו יש ללמוד יישוב הדבר, דאיתא בירושלמי (מובא בר"ש שם משנה חי"ת) ישראל וכושי שקנו שדה בסורי' הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשבנ"א חלק ישראל חייב וחלק כושי פטור, ואמר עלה ר' יוחנן בשחלקו שדה בקמתה דאמר זהו חלקו המגיעו אבל חלקו עמרים אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא, ע"כ. הרי דלרבי אף כשחלקו בקמה אמרי' כל קלח וקלח של שותפות הוא, כי כל גרעין וגרעין הנצמח בשדה השותפות יונק מקרקע שתחתיו השייך לשניהם, וכ"פ הרמב"ם (פ"א מתרומות ה"ך) ישראל וכותי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח בחלקו של כותי אף על פי שמירחן הכותי וחייב מדבריהם, ע"ש במרכבת המשנה, ומכל מקום חזינן דר' יוחנן אית ליה באחין שחלקו שדה לקוחות הן, דלית ליה ברירה, דלא אמרינן כמו שבירר לו עתה חלק זה שהוא בצפונו של עולם, חלק זה עצמו היה בורר לו לחלקו גם תחלה קודם שהשתתפו, דשמא נשתנה דעתו עליו ואפשר שמתחלה היה חלק חצרו שהוא בדרומו של עולם היה אז יפה בעיניו והיה בורר אותו אז לחלקו, והגיע לו עתה חלק שלא היה בורר לו מתחלה, אמנם בחלוקת שדה אין חששא אלא שמא נתחלף להם חלק בחלק, חלק צפוני כלו בחלק דרומי כלו, כי אין לחוש שמא הגיע לו עתה חצי חלק שהיה בורר תחלה לחלקו, וחצי חלק שהיה מגיע אז לחברו, כי הדבר ברור שכל אדם רוצה שיהיה קרקעותיו צרופים יחד לא מחולקים זה מזה כי טרחתו מרובה בחרישה וזריעה וקצירה, כבב"ב ק"ג אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראה לו כשנים ושלשה מקומות, ובודאי כל אחד היה בורר לו תחלה אם כל חלק הצפוני שבשדה אם חלק הדרומי שבו, ואי אמרינן אין ברירה ליכא למיחש רק שמא התחלף להם חלק צפוני כלו בחלק דרומי כלו, לא על חצי חלקו, לכן סובר ר' יוחנן אחין שחלקו לקוחות הן, כל אחד בחלקו כלו, ולא נשתעבד זה באחריות השני, ובעל חוב של אביהם שטרף מאחד מהם אין לו על השני כלום, ואם היה ספק שמא הגיע לכל אחד חצי חלק חברו וחצי חלק שלו, במאי פליג רב אסי אדרבי יוחנן (ב"ב ק"ז א') מחצה יורשין ומחצה לקוחות, לכן שפיר קאמר תלמודא, כיון דסובר ר' יוחנן אחין שחלקו לקוחות הן בין לתשלומי חוב אביהן דלשעבר בין להחזרתם זה לזה ביובל דלהבא, אם היה סובר קנין פירות לאו כקנה"ג לא משכחת הבאת בכורים כ"א חד בר חד וכו', וערש"י חולין קל"ה ב' ד"ה טבל וחולין ההבדל שבין דבר הנבלל לאינו נבלל. (ודע שראיתי בדברי משנה למלך (פי"א משמטה ויובל) דשדא נרגא בדברי המ"מ והראב"ד הנ"ל דפשיטא להו דבזמן שהיובל נוהג מותר ללוקח לבנות ולהרוס, ממה דאיתא בירושלמי ס"פ השולח, קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא ב"מ אמר לא קנה קרקע מתיב ראב"מ לר"א על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות, א"ל התורה אמרה ושב לאחזתו בעינו, ע"כ. נתבאר מזה דלכ"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו משום דכתיב ושב לאחזתו, בעי' שישוב לאחזתו כמו שהיה מקודם, והיאך פשיטו להו להמ"מ וראב"ד דמותר לבנות ולהרוס, ע"ש. ונראה לי דנוסחא מוטעת נזדמנה להרב מ"ל בירושלמי, שנשתבש אות וי"ו בנו"ן, בעינ"ו צריך לומר בעינ"ן, וכן מצאתי להרשב"א בחי' לגטין (מ"ז א') בהא דאמר רבה יש קנין לעכו"ם בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, על זה כתב הרשב"א שאין לעכו"ם בארץ ישראל קנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שו"מ, ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה, אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי דפרקין קנה שדה ביובל ר' אילא אמר וכו' מתיב ר' אבא ב"מ וכו' א"ל התורה אמרה ושב לאחזתו בעינן, עכ"ד. מבואר דעת הרשב"א דרבה דאמר יש קנין לחפור סובר כר' אילא דירושלמי, וטעמא דר' אילא אינו ממלת לאחזתו כדעת המ"ל, כ"א ממלת ושב, כלומר אם נאמר דלא קנה קרקע ואינה יכול לחפור בה, אין כאן מכירת שדה כלל כ"א מכירת פירות, והרשות למוכר להשתמש בשדה כחפצו כל זמן המכירה, אם כן לא יצאה הקרקע מרשות המוכר, ומהו שאמרה תורה ושב, כיון דקודם זמן היובל היה הקרקע גם כן ברשותו, אלא ודאי שעד היובל קנה הלוקח הקרקע ויוכל לחפור בה, ושפיר מקרי המובר בשנת היובל ושב, שישוב אל דבר שיצא ממנו. ודעת המ"מ והראב"ד כר' אילא דירושלמי דפליג על ראב"מ. ולפי"ז מה דאמרינן (בפרק יש נוחלין דף קי"ב) דזבן מזבן לא מצית אמרת דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בקבר שאינו שלו, אין צורך לדוחק המ"ל דברשות בעל השדה היה יכול לעשותו בית הקברות, דבלא"ה ברשות הלוקח לקבור בו, אף שאין לך שנוי גדול מזה דכשחוזר ביובל אינו יכול לפנותו, דכ"ז שהוא ברשות הלוקח יכול לבנות ולהרוס כדעת המ"מ והראב"ד. אחר כותבי זה ראיתי בירושלמי, ואיתא התם בתר פלוגתא דר' אילא ור' אבא ב"מ הנזכר, וז"ל, אייתי ר' יעקב בר אחא שמועתא קדמיהון ולא ידע דעוד אינון פליגין ר' יוחנן אמר מביא וקורא, ור"ל אמר אינו מביא וקורא, אמר ר' לעזר ברבי יוסי קומי ר' יוסי כל עמא מודין שהוא מביא מה פליגין בקריי', ר"י אמר מביא וקורא, ור"ל אמר מביא ואינו קורא, ע"כ. ונראה לי דהכי פירושו, ר' יעקב בר אחא מקשה על מה דמתמה ר' אבא ב"מ על דעתך יחפור בה בורות וכו' כאילו אין נפקא מנה בין אם קנה קרקע או לא רק לענין לחפור בה בורות וכו', הלא יש עוד חילוק גדול בין זה לזה, שאם קנה קרקע מביא בכורים וקורא, ואם לא קנה קרקע אינו מביא וקורא, כי חיוב הבאת בכורים אינו אלא למי שיש לו קרקע כדכתיב אשר תביא מארצך, ראשית בכורי אדמתך תביא. ועל זה תירץ ר' לעזר בר"י, דלא יוכל למימר נ"מ בין קנה קרקע או לא לענין הבאת בכורים, דגם ר"ל מחייבו בהבאת בכורים, ולא פליגי ר"י ור"ל כ"א בקריאה לבדה, כיון דבעי למימר הבאתי ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, סובר ר"ל דזה אינו יכול לומר כ"א כשיש לו קנין גמור לעולם בגוף הקרקע, אבל לחיוב הבאת בכורים סגי ליה בקנין נכסי לבד דברשותיה קאי, כברמב"ם פ"ב מבכורים הי"א, שהנותן לחברו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה הרי זה מביא, ואף אי אמרינן קנה קרקע כר' אילא, מכל מקום איכא למימר דסובר כר"ל שאינו קורא, כיון דהדרה ביובל אין זה קרוי אדמה אשר נתת לי, כיון שאינו כ"א לזמן קצוב, דגם לר"ל דסובר ק"פ לאו כקנה"ג מ"מ ע"כ מודה שהלוקח יכול להקדישו ולמוכרו כ"ז שהוא ברשותו כמבואר בקרא ואם שדה מקנתו יקדיש וגו', וכיון שיכול להקדישו ולמוכרו ע"כ מקרי שלו (דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו) ומכל מקום אין זה מועיל לר"ל לחייבו בקריאה, כיון דהדרה ביובל ואין זה נתינה עולמית. ולכן גם הרמב"ם והראב"ד והמ"מ דסברי הקונה קרקע לזמן קצוב אית ליה רשות ביה לבנות ולהרוס ומכל מקום סברי כר"ל דק"פ לאו כקנה"ג ומביא ואינו קורא הכי נראה לי פירושא דירושלמי, אמנם אדוני אבי זקני ז"ל הרב בעל קרבן עדה הלך בהך דירושלמי דרך אחרת, כי לפניו היה הגרסא בסיומא דר' אילא ושב לאחוזתו בעינ"ו כהרב משנה למלך הנ"ל, לכן פירש בהפך, וז"ל ר' יעקב בן אחא הביא הך פלוגתא דר' אילא ור' אבא ב"מ לפניהן ולא ידע דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ל, דר"י דאמר מביא וקורא סובר דקנה קרקע דכל שאין לו קרקע אינו מביא, ור"ל סובר דלא קנה קרקע לפיכך אינו מביא וקורא, על זה אמר ר' לעזר הכל מודים ר"י ור"ל דמביא, דהא אפילו בקונה שתי אילנות דלא קנה קרקע תנן דמביא, אלא בקריאה פליגי, ר"י אומר קורא שיכול לומר האדמה אשר נתת לי דק"פ כקנה"ג, ור"ל אמר ק"פ לאו כקנה"ג אבל לכ"ע לא קנה קרקע לחפור בה בורות לפי שהיא חוזרת ביובל בעין, עכ"ל. והביא שם דברי הרשב"א בחי' לגטין שהעתקתי למעלה, וכתב עליו, וקשה איך מייתי רשב"א ראייה לסתור דהא מסקינן לכולי עלמא הקונה שדה ביובל אסור לחפור בה בורות, ע"כ ע"ש. ובמחילת כ"ת היה נעלם מעיניו דהרשב"א לא גרס בירושלמי בעינ"ו כ"א בעינ"ן, ולגרסתו ישתנה הפירוש בירושלמי וכמ"ש והוא מוסכם מאד לדבריו, וכן פירוש אדוני אבי זקני בולא ידע דעוד אינון פליגין וכו', נראה דחוק, גם לשון עו"ד אינו מבואר היטב, ומ"ש דהא אפילו בקונה שתי אילנות דלא קנה קרקע תנן דמביא, הוא תמוה דהא מבואר (ב"ב פ"א) דבשתי אילנות מספקי לרבנן אי קנה קרקע לכן מביא מספק:

ולא תביא תועבה וגו' חרם כמהו. ארז"ל (מכות כ"ב) הנהנה מאשרה לוקה משום לא תביא תועבה אל ביתך, וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) אליל ומשמשיה ותקרובת שלה אסור בהנאה שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה. ע"כ. ועוד אמרו (ספ"ב דקדושין) והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמהו, וכ"פ הרמב"ם (שם ה"ט) עבר ומכר אליל או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורים בהנאה שנאמר והיית חרם כמהו כל מה שאתה מביא מאלילים ומכל משמשיה ותקרובתה ה"ה כמוה; הנה לדעת רז"ל מקרא זה ילמדנו שאסור ליהנות מאליל, ושדמיה אסורים בהנאה, וצריכים אנו להשתדל להבין ענין זה בלשון המקרא עצמו, ויראה שבלשון ולא תביא תועבה אל ביתך אין המכוון בו איסור הבאת התועבה עצמה אל הבית כפשוטה, כי איסור זה כבר ידענוהו ממאמר הקודם לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, אבל מלת לא תביא הוא פעל מן שם תבואה, אשר יורה בדרך העיוני על השכר הבא לאדם ממעשה ידיו ומהשתדלותיו (געווינן, איינקינפעע) כמו תבואת שפתיו ישבע (משלי י"ח), תבואת רשע לחטאת (שם י') (עמ"ש בכי תצא (כ"ג כ"ה) כי תבא בכרם) ועל היתר הנאת פירות שבשנה החמישית אמר (קדושים י"ט כ"ה) להוסיף לכם תבואתו, כמ"ש הרנ"ו שם; ומלת אל ביתך מענין מתי אעשה גם אנכי לביתי, שטעמו לצורכי ביתי וטעם לא תביא תועבה אל ביתך, התועבה לא תרויח לך שכר והנאה ליהנות ממנו לצרכי ביתך (דאס אבשייליכע זאָלל דיר ניכטס איינברינגען, צו דיינעם הייזליכען בעדארף) תי"ו ממלת תביא היא תי"ו הנסתרתי; ומלת והיית אין ענינו מציאות וישות (זיין, ווערדען), אבל ענינו קנין הדבר (האבען, בעזיטצען) כמו ויהי לי שור, יהי לך אשר לך, וטעם והיית חרם כמהו, השכר והריות שבא לידך בחליפו אליל יהיה ברשותך קנין חרם (דוא בעזיטצעסט גלייכזאם הירמיט איין ווירקליך פערבאנננועס גוט), ויתכן עוד לפרש מלת והיית ענין הנאה (ווירדעסט נוטצען, פאָרטהייל האבען) כענין מה הוה לאדם (קהלת ב') דתרגומו מה הנאה אית לגבר, כי שרש היה משולב עם שרש הוה, כמו הוה גביר לאחיך, במקום היה. ומענין זה, לא יהיה למצרים מעשה (ישעי' י"ט) כלומר לא יועיל להם שום מעשה ולא יהנו ממנו. וכן (שם נ"ט ו') קוריהם לא יהיו לבגד, ע"ש בתרגום, (ועמ"ש בפ' בא בימעט הבית מהיות משה), וטעם המקרא, אף אם לא תהנה מן התועבה עצמה כ"א בגרמא דילה דהיינו ע"י מכירה וחליפין, מ"מ הרי הוא כאלו נהנית מן החרם עצמו. הנה מבואר מרישא דקרא דאסור ליהנות מן התועבה, ומסיפי' שדמי חליפיו אסורים בהנאה:

וּכְתִיב כָּאן ״לְבָתִּים לְבַדִּים״. אַף עַל פִּי שֶׁגַּם טַבָּעוֹת שֶׁל הָאָרוֹן הָיוּ בָּתִּים לְבַדִּים, מִכָּל מָקוֹם לֹא נֶאֱמַר שָׁם לָשׁוֹן זֶה כִּי אִם בַּשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁבַּשֻּׁלְחָן בָּא הָרֶמֶז שֶׁעֲנִיִּים וּמְרוּדִים יָבִיא בָיִת (ישעיהו נח:ז), וְזֶה ״בָּתִּים לְבַדִּים״ אֶל הָעֲנִיִּים שֶׁנִּקְרְאוּ ״בַּדִּים״, כִּי ״בַּד בְּבַד״ לְשׁוֹן יְחִידִי, וְכֵן כָּל עָנִי שׁוֹכֵן לְבַדּוֹ וְהַכֹּל מִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט:ז) ״אַף כִּי מֵרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ״. וְסִימָן לַדָּבָר ״לְבַדִּים״ אוֹתִיּוֹת ״בְּדַלִּים״. וּכְמוֹ שֶׁסְּתָם בַּדִּים אֵלּוּ הֵם נוֹשְׂאֵי הַשֻּׁלְחָן, כָּךְ הָעֲנִיִּים הֵם נוֹשְׂאֵי שֻׁלְחָן שֶׁל הָעֲשִׁירִים, כִּי בִּזְכוּתָם יַעֲרֹךְ לוֹ ה׳ שֻׁלְחָן, וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ יִמָּלֵא דָשֶׁן (איוב לו:טז) בִּזְכוּת שֶׁהוּא מְפַרְנֵס אֶת הָעֲנִיִּים.