פרשנות מצטטת על משלי כא:י

אל תשת ידך. אמרו (סנהדרין כ"ז) אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד להוציא את החמסנים והגזלנים שהם פסולים לעדות. וז"ל הרמב"ם (פ"י מעדות) הרשעים פסולים לעדות מה"ת שנא' אל תשת וגו' מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד ואפי' עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידיו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו. ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחברו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנא' אל תשת וגו', ומקור דבריו ממכילתא. וראיתי בס' רביד הזהב דלשון אל תשת יד הוא באומר אני ופלוני ראינו, דאי לאו הכי, הכי יכבוש עדותו, ונכון הוא. והנה בהמשך לשון המקרא לפירוש הרמב"ם נ"ל למאי דמסקינן דלא בעי' רשע דחמס, דרע לשמים הוא רע לבריות ג"כ, והרע לשמים הוא נקרא רשע, כי הרע לבריות נקרא רע, כבקדושין ד"מ. וע"ז אמר (משלי י״ב:י״ב) חמד רשע מצוד רעים כלומר הרשע (הרע לשמים) אף שלפי הנראה הוא טוב בטבעו, מ"מ חומד הוא למצוד הרעים (הרע לבריות) וחפץ נפשו אל הגזל והחמס. ואמר (שם כ"א) נפש רשע אותה רע, הרשע (הרע לשמים) יתאוה להיות רע (לבריות) וחפץ לראות ברעת זולתו (עי' הגר"א). ולזה הרשע (לשמים) פסול לעדות, כי ירדה תורה לסוף דעתו, אף שאינו נודע כ"א לרשע (לשמים) נקל לו לעבור גם במה שבינו לחברו ולהיות רע גם לבריות, ולהפסיד ממון חברו בעדותו, וזה שאה"כ אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, כי הרשע (לשמים) הוא ג"כ עד חמס (לחברו), ואם המפורסם לרשע (לשמים לבד) פסול להיותו חשוד להיותו גם עד חמס, מכש"כ המפורסם לאיש חמס וגזלן. ויתכן עוד כי להיות עד חמס מוסב על העד הכשר, כי אם הוא משית ידו להצטרף עם עד הרשע, הוא בעצמו נקרא עד חמס, כי חמס הוא עושה להוציא ממון שלא כדין, כי אם לא הצטרף עם האחר, לא היה הוא רק עד אחד, והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, וע"י הצטרפותו הוא מוציא ממון, והוא חמס, ועליו אמר קרא בהתחברך לעדות עם הרשע, אתה גורם בעצמך להיותך עד חמס, להוציא ממון שלא כדין. עכ"פ תרתי שמעי' מקרא דרשע פסול, וחמס פסול, ובזה אין צורך לדברי הסמ"ג שכתב דלהרמב"ם צריך להיות בקרא, חמס עד. והרלב"ג כ' דלהרמב"ם מלות עם רשע מיותר, כי אף על פי שאינו רשע אין לו להשית ידו להיות חמס, עי' בדבריהם, ולדברינו לשון המקרא מיושב על נכון לפי' הרמב"ם אין בו לא סירוס ולא יתור לשון:

בפסיקתא (משלי כא) טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדנים וכעס. טוב היה להם לישראל להיות חונים במדבר ויושבים בצילו של הקב"ה ממה שהיו יושבים בארץ מצרים ומדווין אותם ומכעיסין ומשעבדין תחת יד פרעה ללבון הלבנים שהרי היתה ארץ מצרים מעולה מכל הארצות (בראשית יג) כגן י"י כארץ מצרים ואעפ"כ לא הוזכרו שמות הערים שהיו יושבין בהם ישראל כי אם גושן פיתום רעמסס אבל במדבר שכתוב בה (ירמיה ב) ארץ ערבה ושוחה ארץ ציה וצלמות ואתמר (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ואתמר (הושע יג) אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות אפ"ה הוזכרו שמות מסעי בני ישראל ומחנותם מרעמסס עד בית הישימות עד מעברות הירדן ללמדך שחביבין היו מסעות וחניות במדבר מישיבתן בארץ פתרוס. הקושי העצום בזה המדרש מי לא ידע בכל אלה שחביבין היו ישראל במדבר (שיר ג) מי זאת עולה מן המדבר שכל עילויה של ישראל מן המדבר תורה ומשכן ומן ובאר והלא ארץ מצרים מלאה גילולים עד שהוצרך משה לצאת חוץ לעיר להתפלל כמ"ש (שמות ט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי וא"כ מה בא להודיענו בזה גם במה שאמר שלא זכר במצרים רק ג' מקומות למה דוקא אלו ג' ובמדבר זכר ד' תוארים ציה וצלמות ערבה ושוחה וכן נחש שרף עקרב צמאון ולמה זכר חנייתם במדבר מרעמסס עד בית הישימון עד מעברות הירדן הל"ל בקיצור מרעמסס עד מעברות הירדן ואם בעי להזכיר המסע הל"ל עד אבל השיטים שהוא אחרון ולמה הביא מתחלה פסוק של ירמיה ואח"כ פסוק של תורה ועוד פסוק שלישי. והענין שענין ישיבה במצרים היתה כעין יציאת נשמה מן הגוף כמבואר בזוהר חדש ז"ש כגן י"י כן היתה ארץ מצרים וכמו שישבו ישראל במצרים ללבון לבינים ולחץ אותם לזכך חומרים לקבל אח"כ התורה הקדושה ולכן ישבו בגש"ן ג"לגולים ש"ל נ"שמות נ"שמות ש"ל ג"רים כמ"ש (בראשית מז) לגור בארץ באנו לקבל ניצוצות טהורות ולזכך אותם וכענין ישיבת ישראל במצרים שנתן הקב"ה ברירה לאברהם או לקבל גלות מצרים כדי לילך אח"כ לג"ע כן היה מדבר העמים לישראל שלא יוכלו לבא לארץ החיים היא א"י דוקא דרך מ"ב מסעות שהוא מ"ב שערים העליונים וזה סוד שם של מ"ב שבוקעת מ"ב נהרי אש לילך הרמתה למעלה בכל לילה ולילה ובמדבר שם מקום ד' קליפות לכן הוצרכו ישראל לילך דרך שם ולהכניע ד' סיטרין ד' גוליירין בישין שיש בעולם וכמו שבמצרים הראה הקב"ה לאברהם מלכיות ושלישים על כולם עגלה משולש ששם מושב ד' כוחות הטומאה שוחה וערבה ציה וצלמות ואח"כ הביא הפ' על ד' גליות מרומזין נחש שרף עקרב וצמאון ואח"כ הביא הפסוק מאין באו להן ד' גליות אלו ז"ש אני ידעתיך במדבר בארץ ת"ל אבות ר"ל ת"ל שבנו אבות העולם שגרמו אבות העולם שבחרו להם גליות ולא גיהנם כי מ"ר גליו"ת טובה תלוי בצווארו של אברהם אבינו ואח"כ יצחק בא מבאר שבע גם יעקב (שם לב) ואחר עד עתה. והנה הלכו ישראל במדבר מ"ב מסעות שנרמזין בו כל ימי עולם עד ביאת הגואל ובפרשה זו נרמזין א"לה מ"סעי ב"ני י"שראל ד' גליות וחושב אותם מלמטה למעלה א"דום מ"די ב"בל י"ון כסדר שראה אותם יחזקאל אבל אצל יעקב הם כתובין מלמטלה למטה (שם) וי"פגעו ב"ו מ"לאכי א"לקים וכן (שם לז) י"עק"ב ב"אר"ץ מ"גור"י א"בי"ו בראשי אתוון ד' מלכיות ובס"ת בגימ' גיהנ"ם מבוארת שם הברירה שנתן הקב"ה לאבות העולם וכן (תהלים סח) א"לקים מ"ושיב י"חידים ב"יתה לכן חלק מ"ב מסעות לשני חלקים כי מתחלה מנה ל"ג מסעות עד מיתת אהרן אח"כ מנה שמונה מסעות שהן הן כל ימי עולם של ד' דורות הם מאברהם עד חורבן הבית ז"ש הרקנטי ע"פ (ויקרא יב) ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה שהם ל"ג דורות ע"ש והארכתי בחיבורי קדמאה ואח"כ זוכר מיתת אהרן בחודש אב ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו והיה בחודש זה שנחרב הבית ואח"כ חושב שמונה מסעות נגד שמונה ימים בזה החודש היה אח"כ ביום ט' נחרב הבית בסוף שמונה מסעות א' ויחנו על הירדן ששם ירד דין מבית הישימות שנחרב הבית עד אבל השיטים שנעשו ישראל אבילים עד היום הזה ומה שנחרב הבית דוקא ביום ט' צריכין אנו למארי ספר יצירה שצר הקב"ה באות ח' חודש תמוז ובאות ט' אב וכשבאו אלו שני אותיות יחד ח"ט גרם חט ונרמז בפסוק זה שהתחיל בעל המדרש מקודם זה אמר (משלי כא) רום עינים ורחב לב ונר רשעים חטאת המקרא הזה מדבר על בלעם שהיה בו ב' מידות הללו וניצוץ שלו שראה ורצה לשלוט בישראל היה הכל חטא"ת נרמז במלה זו תרין אתוון אלו ראה ק"ט א"ב ת"מוז ב' אותיות אלו שמושלים באלו שני חדשים וכן אמר נבוכד נצר לעמו המתינו להם לחדשים כי שם תוכלו להם ז"ש (הושע ה) עתה יאכלם חודש א"ה חלקיהם וכה"א (איכה א) קרא ע"לי מ"ועד ל"שבור ב"חורי ר"ת בלע"ם כי כבר חלקו ישראלועשו החדשים הו"ז לישראל חט"י לעשו רק (תהלים ט) האויב תמו חרבות לנצח בזוהר פרשת יתרו שלקח יעקב מן עשו חודש אלול ז"ש לא הביט און כיעקב על אותיות ח"ט שאינו בנמצא בכל שבטים לפי שלא הביט בהם און שאין בהם ח"ט (משלי כא) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד כמ"ש במדרש ע"פ (תהלים נח) ישמח צדיק זה משה (שם) כי חזה נקם בבלעם ומי הרגו פנחס שהיו מלובש בנשמות של נדב ואביהוא שהיו ישרים שעלייהו אמר בלעם תמות נפשי מות ישרים בלשון רבים וסיום ביחיד ותהי אחריתי כמוהו שראה שע"י פנחס שהיה מלובש בשני נשמות אלו ז"ש ותחת ישרים בוגד שבגידתו באה מן אוהל ישרים כמ"ש בזוהר (איוב ד) זכר נא מי הוא נקי אבד זה פנחס (שם) ואיפה ישרים נכחדו זה נדב ואביהוא דאישתזיבו בההוא שעתא ע"י פנחס ומה שאמר הקב"ה למשה מיד אחר נקמה אחר האסף אל עמיך זה לטובת כל ישראל (משלי כא) טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדנים וכעס לפי שאין תקומה לישראל מפני אשת מדינים שהיא הקליפה היותר חזקה שלא הכניע משה בחייו לכן הוצרך להיות קבור שם כשיעשו עבירות וכעס אז יגון משה בעדם ז"ש (שם) אוצר נחמד ושמן בנוה חכם שישפיע שמן טוב (שם) וכסיל אדם יבלענו זה על הקליפה ההיא שממנה היתה יניקת בלעם לבלעות בגרונו השפע ההוא ופוער פיו לבלי חק אבל אוצר נחמד ושמן בנוה חכם זה משה שהוא גורם לשמן הטוב לירד הטוב לזה העולם ובזה ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ אמר פעמיו מידה כנגד מידה הרשע הזה גרם ג' להזכיר ג' עבירות הנרמזין בהפטורת שמעו שמוכיח אותנו בהם הנביא שהם פ"עור ע"גל מ"רגלים לכן אמר (תהלים נח) פ"עמיו ירחץ בדם רשע שהוא גרם לנו (קהלת ד) החוט המשולש שחטאו בפעור הן הנה היו בדבר בלעם: או יאמר טוב שבת בארץ מדבר שהוצרך משה ליקבר בארץ מדבר והיכן משה קבור בגיא מול בית פעור דהיינו מקום שנעשה עבירה עם המדינית שהנה איש בא לעיני משה ולעיני כל ישראל וכעס שעשה עבירה שמפני זה נענש משה ז"ש במדרש ע"פ והמה בוכים שנתרשלו ידיו של משה לכן נענש (דברים לד) ולא ידע איש את קבורתו והנה (משלי כא) שמחה לצדיק משה (שם) עשות משפט שדנו לרשע הזה בסנהדרין כמ"ש במדרש (שם) ומחת"ה לפועלי און שכל רעתו היה עם ח"ת שהוא מחתה לפועלי און ובהם היו (יחזקאל ח) נשים יושבות מבכות את התמוז (תהלים לא) תוציאני מרש"ת זו טמנו לי שהזכיר להם בלעם עון עגל וישת אל המדבר פניו כדמתרגמינן ורבקה שהיתה אוהבת יעקב אמרה (בראשית כז) קצת"י בחיי מפני בנות ח"ת רמזה על ק"ץ ת"י שנה שחרב הבית והתחלת הקלקול היה שהובקעה העיר בתמוז בי"ז בו שהוא ח"ת וק' קטנה רמזה על בית המקדש שהי' גבהו ק' אמין זה רמז בכאן שחשב ח' משעות על אילו ח' כוחות שיש לשמונה שרצים שבתורה מלאך המות בשמונה אח"כ בא אות ט' הרי נשלם ח"ט של ישראל למשול בם גוים עד בית הישימות שנחרב הבית עד אבל השיטים ואח"כ מזכיר ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם זה ירמיה שבא מבני בניה של רחב הזונה שהיה מוכיח את ישראל גם רמז על שאול שהניח אגג ובא המן הרשע שהיה לשיכים בעינינו ולצנינים שהי' מתלוצץ על ישראל במועדם ז"ש (איכ' א) שחקו על משבתיה שכל השנה מפקין בשיה"י ופיה"י ז"ש (משלי כא) טוב לשבת על פינת גג מאשת מדנים ובית חב"ר שהוא ירמיה שבא מבני בניה של רחב שטמנה המרגלים על הגג והיא זכתה לח' כהנים שיצאו ממנה מאשת מדנים ובית חבר היא יעל אשת חבר גם רמוז רמז נפלא (ב"ב ח) ששכר של רב שמואל בר שילא שהיה מלמד תינוקת ובא מבני בניו של המן שבא מן אגג שכרו יותר גדול מן רבי עקיבא שבא מבני בניו של סיסרא ששכב אצל יעל אשת חבר הקיני כי שכר של מלמדי תינוקות היא (דניאל יב) ככוכבים לעולם ועד ורבנן עצמם (שופטים ה) ואהביו כצאת השמש בגבורתו שהרי אצל החמה אומר (ישעיה כד) וחפרה הלבנה ובושה החמה ואע"פ שהתוס' מפרשים שם שחמה שלעתיד לבא (שם ל) יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ורבנן הם יותר טובים מן מלמדי תינוקת נוכל ג"כ לומר להפך. (משלי כא) פועל אוצרו' בלשון שקר הבל נדף מבקשי מות בלעם שהיה לשון שקר והוריד אותיות מות שחטף פנחס אות מ' ואות ו' ולא נשאר שם רק אות ת' ולכן ותלחץ רגל בלעם אל הקיר שהם אותיות ק"ר מן שק"ר ויקר אלהים אל בלעם (תהלים קיב) רשע יראה וכעס שיניו יחרוק כי אות ש' היא יסודא דקשוט א' והבל נדף שלקח מן ב"ל של הבל ה"נה ב"רך ל"קחתי ר"ת ה"בל או פל ה"מן ה"בל נ"דף מ"בקשי מות שבקש להרוג ולאבד והיה פועל אוצרות רב בלשון שקר שלו למלך שרצ' לקנות (משלי כא) הפכפך דרז"ל על אחשורוש (שם) דרך איש זר וזך ישר פעלו על קרח כמאמר כי שנים עשירים הם היו א' מישראל וא' מאומות (שם) נפש רשע אותה רע אבל הקב"ה שצופה ומביט ומוציא (ירמיה טו) יקר מזולל (משלי כא) בענוש לץ יחכם פתי אחר שקיבל ענשו הראוי יחכם אח"כ פתי ויבא ניצוץ ממנו (שם) משכיל צדיק לבית רשע שלעולם בא לבית רשע צדיק משכי"ל וע"ז לדעתי שאמר (שם ל) שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים דרך הנשר בשמים שהוא סנחרב בשמים שבאו ממנו שמעיה ואבטליון שלמדו תורה ברבים וזכה שעלה לשמים דרך נחש שהוא המן שף עמא כנחש כדאמרינן בפסוק (עמוס ה) כאשר ינוס איש מפני הארי זה נ"נ (שם) ופגעו הדוב זה מדי (שם) וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש זה המן שהיה נשמתו מן נחש כדאמרינן (חולין קלט) המן מן התורה מנין שנשמתו באה מסיטרא דנחש שנאמר (בראשית ג) המן העץ דאי' גבי נחש שהוא נתלבש בי' כתרין תתאין שהם י' בנים של המן(משלי ל) דרך נחש שהוא המן נחש בעצמו (שם) עלי צור שזכה שיבא אל הקדושה (דברים לב) הצור המים פעלו רב שמואל בר שילה (משלי ל) דרך אניה בלב ים טיטוס שבא ממנו אונקלס הגר ותיקן טיקל"א כי (קהלת ג) עת לקרוע התורה בגלות (שם יב) ותשבר כד של יפואל על המבוע (שם ג) עת לתפור זה אונקלוס הגר תפר התורה ועשה תרגום כי התרגום לתורה כמו השיליא לולד שמונח התינוק בתוך השיליא והיא מחפה אותו כן התרגום לתורה וז"ס (שיר א) שחורה אני ונאוה שהתורה לובשת שק בגלות ונאוה שהתרגום מייפה אותה לפרש דברים סתומים ז"ש (שם) כאהלי קדר אונקלוס בא מן קדר ועשה פרש ומסך ואוהל לתורה ומלבן הדברים שיהיו כיריעות שלמה עיין לעיל פר' ויצא ז"ש דרך אניה טיטוס שלקח (גיטין נז) כלי המקדש והלך על הים וחירף וגידף להקב"ה וזכה לבא עד תבונת לב ים שהיא התורה ים החכמה והוא עמד על סודה ופנימותיה (משלי ל) דרך גבר הוא סיסרא כד"א (שופטים ה) רחם רחמתים לראש גבר בעלמה על יעל אשת חבר שנקראת כן ע"ש שהעלימה הדברים (שם ד) ותכסהו בשמיכה שעשתה על סוד הניצוץ הטהור להעלות נשמת ר"ע לעולם כדלעיל פר' בלק ולזה יצאתי לקראתו ולא קא מיתהניא מעבירה לפי (נזיר כג) שטובתן של רשעים ר"ל אותו הניצוץ הטוב אשר היא תקועה ביד רשעים היא הגורמת אח"כ (תהלים לד) רבות רעות צדיק ז"ש רעה היא אצל צדיקים כי מזה הענין שהיה ניצוץ זה אצל רשע זה הגורם לצדיקים שהוא סוד צדיק ורע לו מאחר שיש לו אחיזה ברע שהוא הרשע צדיק בן רשע בסיבוב הראשון וז"ש בגמרא החולץ (יבמות מז) מפני מה גרים מעונים וכה"א (משלי יא) רע ירוע כי ערב זר רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים מן דא כשמקבלין הגר אז יבואו על הגר רעה אחר רעה כי ערב זר ונלוו על בית יעקב אזי ונספחו שבאים נגעים ויסורין עליו וזה הית' מיתת ר"ע שאמר כך עלה במחשב' לפני שאותן היסורין באו לו לפי שיעל (שופטים ה) ידה ליתד תשלחנה ומחצה ראשו ואח"כ במסרוקת ברזל וז"ש אין בידינו לא מיסורי הצדיקים שהם באים מן זרע שלהם ושרשם שהיה הטוב מושרש ברע ז"ש (ירמיה ב) קודש ישראל לד' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם ר"ל מאחר שישראל הם קודש וא"הע באים ואוכלים אותם ומקבצים הניצוץ הטהור ההוא והם חוטאין בהם ז"ש כל אוכליו דייקא יאשמו הגוים אח"כ הקב"ה מטהר אותם (שם) ורעה תבא על אותן הניצוצות כשיבואו ויחזרו לישראל בקדושה וכה"א (תהלים לד) רבות רעות צדיק וגו' (שם) פודה י"י את נפש עבדיו בשביל זה מביא הרבה יסורין עליו כדי לפדות את נפש עבדיו גם נקראת יעל עלמה שהלכה בזריזות כעלמה כמ"ש גבי מרים והנה על אילו הד' היה מפליא ומתמיה שלמה על (משלי ל) שממית בידים תתפ"ש והיא בהיכלי המלך שזכה לבא לקדושה ועל זה אמר ג"כ (שם) שלשה המה מיטיבי צעד וגו' (שם) מיץ חלב שעשתה יעל יוציא חמאה שזכתה שיצא ממנה ר"ע ומיץ אף המן שהתחיל באף יוציא דם או (גיטין נז) טיטוס שדקר חרב בפרוכת ע"ז ויצא דם מבית קדשי הקדשים משלי ל) ו"מיץ "אפים "יוציא "ריב ר' מאיר שיצא מנירון קיסר מיץ אפים אמר אפים ע"ד שאמרו רז"ל בעירובין (דף יג) שלא ירדו חביריו לסוף דעת ר' מאיר שהיה יודע לישא ב' פנים לתורה פנים טהור פנים טמא ומכח שני פנים יוצא הדבר לאמתו יוצא ריב ולכן היו קנטרין בהלכה עז"א (משלי כא) משכיל צדיק לבית רשע שאחר קדוש צדיק בא מניצוץ של רשע מסלף רשעים לרע ועז"א (שם) טוב "שבת "בארץ "מדבר "מאשת מדנים וכעס שהוכרח משה לשבת בארץ מדבר כי הוא גלגולו של הבל שחלק עם קין ולקח לעצמו ישוב והוא לקח מדבר וכה"א (במדבר י) אתה ידעת חנותינו במדבר שהוצרכו ישראל לילך אל המדבר ונרמזין ד' אבות וזיקין "שור "בור "מבעה "מבעיר שכן מש"ה עולה לקביל ארבעה פעמים אלקי"ם עם הכולל ובפרשה שלפנינו שבמ"ה עיר קטנה לקביל ירושלים עיר הקודש "שור "בור "מבעה "הבער אבל כאן מדבר בבלעם שחטף אות מ' שהיה נקרא שמו בלע וכן בפסוק (תהלי' קלה) ב"רקים "למטר "עשה מ"וצא ר"ת בלע"ם (שם) "רוח "מאוצרותיו ר"ת ר"ם שהוא עולה עמל"ק שאילו שנים דא מלגאו דא מלבר כעין משה עולה ויעקב בקדושה וכל עניינם שהיה במצרים מהם היה (שם) "שהכה "בכורי "מצרים "מאדם עד בהמה בראשי אתוון נרמז ד' נזיקין אילו ג"כ "שור "בור "מבעה "מבעיר במ' ולפי שמשה היה מן טוב של הבל הוצרך לשבת בארץ מדבר והוצרך ליקח אשת מדנים בת יתרו שהיתה תאומתו הראשונה שנהרג עליה ע"י קין אחיו ז"ש וכעס שעשה עבירה על ידה קין והרג הבל אחיו על ידה או (משלי כא) טוב לשבת על פנת גג על שמשון שאמר לבסוף (שופטים טז) תמות נפשי עם פלשתים ועשה עבירה לשמה שלקח בת נוי וראיה שעבירה לשמה היא טוב מאשה מדנים ובית חבר כי ממנה אנו לומדין (נדרים לח) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה:

אבות פרק ג'. עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. מאין באת, מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ונראה שהן נגד מה שאמר ר' אליעזר הקפר הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והיינו כי שלשה אלה סיבות כל החטאים הנה, כי יש מצות האיברים שבין אדם למקום שהן כל מצות המעשיות. ויש מצות שהן בין אדם לחבירו כמו שחשבם בעל חובת הלבבות לא תקום ולא תטור ולא תשנא. ושרשם הוא ואהבת לרעך כמוך, ושמיעת כולם הן שמיעת דברי חכמים כמבואר בתורה לא תסור מדבריהם, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, וע"י התאווה בא לעבור על כל מצות האיברים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו. גרמתו הוא הקנאה ומניעת שמירת דברי חכמים הוא הכבוד, ונגד אלו השלשה אמר עקביא הסתכל בשלשה דברים הללו להנצל מהן. ומאין באת הוא סיבה להנצל מכבוד כמאמר החסיד בס' חובת הלבבות תמה אני היאך מעבר הדם והשתן פעמים יתגאה ונגד הקנאה אמר למקום רמה ותולעה. והוא כענין אמרו אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל כי לא ירד אחריו כבודו כי קנאה הוא מה שמתחרה מה שחבירו יש לו. ואף שהוא ג"כ עשיר וכשחושב זה אין לו קנאה על חבירו, כי מה תועלת בהעושר הלא הכל על מגן כי אל קברו לא יתנו לו ולא ירד אחריו כבודו. ועוד נראה בכוונתו כי בשבת גבי הני קפולאי דאשכחי' לר' אחא בר יאשי' שהי' שלם ואמר רקב עצמות קנאה. וזה מאמרו כאן שיזכור לאן הוא הולך ומחמת קנאה יעשה רמה ותולעה, ונגד תאוה אמר לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון שמחמת זה יפרוש מן העבירות והא דלא אמר בכולמו האי דדין וחשבון, הוא משום דאמרינן בש"ס דברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר, אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה ואם לאו יקרא ק"ש ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שהוא תמוה שהי' לו להזכיר תיכף יום המיתה, וגם מה ענין בזה לשון ירגיז שאמרו חז"ל פה. ונראה בזה דהרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות באבות הקשה אהא דאמרו בש"ס אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי, דהא כתיב במשלי נפש אדם, רשע איותה רע ומחלק הרמב"ם בין מצות שכליות למצות שמעיות, ומה שנראה ליביישוב סתירת הרמב"ם, ואפשר שהרמב"ם כיון לזה שיש מצות חוקיות אשר צוה יתברך שהן לחק עולם, ואלו לא נתנה התורה לא היינו יודעין שיש עבירה בזה כלל, ויש מצות שכליות התליון במדותיו של אדם כגון קנאה שנאה תאוה ומי שמדותיו רעים על זה נאמר נפש רשע איותה רע, ונגד המצות שחקק הבורא יתברך אין לפרוש מהם רק מיראת השם יתברך. והנה הרמב"ם מחולק עם המקובלים כי הרמב"ם אמר שיצר טוב ויצר ויצר הרע הם שני כוחות שהטביע הקב"ה באדם. היינו כח וכח התאווני, והמקובלים סוברים שיש מלאכים הממונים הנקראים יצר טוב ויצר הרע, ולאמת שניהם דברי אלהים חיים, כי באמת יש כח התאווה אמנם יש גם כן מלאך ממונה על זה הנקרא יצר הרע שנתמנה לפתות בני אדם וזהו אמרם כאן לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע הכוונה בוודאי יכול אדם בבחירתו למאס בעיניו כל תאוות עוה"ז וכענין אמרם איזהו עשיר כל שיש לו בה"כ סמוך על שולחנו, הכוונה שאיזהו עשיר בדעת המואס כל תאותו כי כל תאוות שבאדם סופן מאוס בתכלית המאוס, כי המאכל תיכף בנוטלו לתוך פיו נמאס בעיניו ולזה אמר שעשיר בדעת הוא (שימלא) [שימאס] כל תאוותו אפילו במוכרח לאכול ולחשוב מה שיתהוה ממאכלו ולזה אמר כל שיש לו ביה"כ סמוך לשולחנו. אך בבוא עבירה לידו אין זה גדר יראת השם למאסה תיכף כי העיקר שהפרישה מעבירה יהי' רק מיראת השם, וזהו אמרם כאן שירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע דהיינו שלא ימאס תיכף עת בא העבירה לידו רק שיאמר אפשי בבשר חזיר רק מה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, ולכן לא ציוה לו להזכיר תיכף יום המיתה כי יותר טוב להפריש מן החטא בעבור יראת השם ולא מחמת יראת המיתה ואם אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כי אולי הוא מכח התאווני שיש באדם כדעת הרמב"ם והתורה מתשת כח התאווה שבשביל זה נקראת תושיה, ואי לא אזיל שאז יש לחשוב שהוא מהמלאך השטן המסית האדם לרעה ולזה יקרא ק"ש. כי אמרו בש"ס כל הקורא ק"ש מזיקין בדילין ממנו. והיינו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף רשף אלו המזיקין ואי לא אזיל אז אין לו ברירה. ומוכרח הוא להזכיר המיתה וזהו ג"כ כוונת התנא אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם שאין שייכות לאלו שני מ' מרים זה לזה כלל, גם תמהו המפרשים בזה הלא כל התורה מלאה בהבטחת שכר ופרס על קיום המצות גם קשה לי שהי' לו לומר אל תעבדו השי"ת ע"מ לקבל פרס כי מה שאמר הוו כעבדים קשה מאוד, כי הלא עבדיו של אדם העובדים על מגן עבודתן גרוע כלא יחשב כי אסיא דמגן מגן שויא. לכן נראה בכוונתו כי יש שני מיני עבדים אחד שעובד בשביל השכר שמקבל בעבודתו העבדות עליו כמשא כבד וכעבד ישאף צל כן שכיר יקוה פעלו כי העבדות דבר קשה ורע הוא רק שעושה העבדות בשביל קיבול שכר ועושה המלאכה בלב רע ויש עוד פועל בשכר שלומד המלאכה אצל אדונו. ואם הוא מלאכה המעשרת בעלי' כגון ניקב מרגליות ודאי דעוסק בה יום ולילה מחמת חיבת המלאכה בעיניו, והנה נחזי אנן הא דאמרו בש"ס אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אם גם במצוה שבאה לידו ואמר בהיפך אי אפשי ואבי שבשמים גזר עלי הא ודאי ליתא דמצוה ודאי צריכה שתהי' בשמחה וטוב לב ותהי' לתיאבון. כי כל המצות מצד עצמותן טובים הנה עד למאוד ובהדיא כתיב קרא מפורש ויצווני ה' אלהינו לעשות ככל המצוה לטוב לנו לחיותינו, רק בעבירה אף שמצד עצמותה הוא רע. מ"מ מחויב לפרוש מצד יראת השם וזהו אומרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. פירוש שהמלאכה הוא דבר קשה ועבדות גדול ועושין רק מההכרח של השכר אל תהיו עושין כן המצוה כעבדים הללו דהיינו שיהי' עשיית המצוה קשה בעיניכם עד שאין אתם עושין אותה רק בשביל השכר רק הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, פי' כאותן עבדים המשמשין בשביל המלאכה כי עשיית המצוה בעצמותה טובה היא ואלו לא הי' שום קיבול שכר עלי' ג"כ ראוי לעסוק במלאכה טובה כזאת והשכר הוא רק מתנת חנם כמי ששוכר אחד שיתפור בגד לעצמו וילבשנו בעצמו ונותן לו שכר עבור זה. אמנם בעבירה אמר בהיפוך ויהיה מורא שמים עליכם דהיינו שלא תפרשו מהעבירה בשביל שבעצמותה הוא רעה רק בשביל מורא שמים ולזה נגד התאוה אמר שיסתכל במה שעתיד ליתן דין וחשבון דהיינו שלא יפרוש עצמו מתאוות דברים אסורים שחקקה התורה רק מגזרת מוראת שמים, אמנם נגד הגאוה והקנאה שהם מדות רעות ובזה כתב הרמב"ם שמלבד גזירות השי"ת ראוי להרגיל עצמו במדות טובות שלא יהי' לו שום חשק למדה רעה כי נפש רשע איותה רע. ובביאור אמרו מאד מאד הוי שפל רוח דהיינו שיתעקר המדה רעה לגמרי מכל וכל מצד הטבע ולזה אמר שלא מצד הדין וחשבון לבד ראוי לפרוש רק להרגיל במחשבתו מצד הטבע ולחשוב מאין בא ולאן הולך לזכור יום המיתה למען יתעקרו המדות רעות מצד הטבע וכבר הזהרנו חכמינו ז"ל שנעלה תמיד על לבנו יום המיתה ולאן אתה הולך: