פרשנות מצטטת על משלי כא:כד

רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שהיו יושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמשב לצים לא ישב. שני עניינים נקראו לצנות. האחד לשון הרע המדבר רע על חברו להכלימו ולבזותו בין אנשים ולהחזיקו נבזה בעיניהם. וזהו מן החטאים הגדולים אשר יחטא האדם ואשם. ואין מדה זו כי אם בלבד רוע מעללים ועליו אמר שלמה בחכמתו ע"ה (משלי כ"א כ"ד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. ר"ל כי שתי מדות אלו הרעות - זדון ויהיר שתיהן נכללו בלץ. וזד הוא המדבר על חברו ומבזה אותו בעיני העולם. ויהיר הוא במחשבה. שאין אדם נחשב לפניו כלום. והמוכתר בשני דברים הללו לץ שמו. ושמא תאמר איננו שומר לשונו אך ידיו אסורין לא יחטא בהן. על זה אמר עושה בעברת זדון. זה הגבר אשר לץ שמו כאשר יבא אל המעשה בכעס ובאכזריות יעשנו. כי הלצנות מורה עליו חטא שהוא רוע מעללים בלי ספק. ושלמה ע"ה היה מנחם לשומעים חרפת הלצנות ואינם משיבים ואמר (משלי ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן ר"ל המתלוצצים ממך האלהים יתלוצץ מהם ויותר יפסידו בלצנות ממך השומע ולענוים השותקין וסובלין אותם ואינן משיבין הקב"ה יתן להם חן. אבל הכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב לא דבר מן הלצנים שאמרנו כי זה או בכלל חטאים או בכלל רשעים האמורים בראש הפסוק הוא. אלא מושב לצים קרא הפך ממה שכתוב אחריו כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. על העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר בדברי הבאי ובוטלין מדברי תורה שפורקין עולה מעליה כי אם בשעה שאין להם עסק מלאכה. גם לא צריכין לדבר בעניניהם וקובעין מושב לדברים בטלים הרי זה נקרא מושב לצים ולענין בטול תורה נאמר הדבר הזה. כי בזה הפרק מדבר בענין בטלת התורה:

מה יתרון העושה. מלא וא"ו במדוייקים והמסרה עליו ה' מלא בלישנא וסי' עושה בעברת זדון (משלי כ״א:כ״ד) וכן מצאתי במסרה כ"י ולפי זה יקשה דבחילופים שלנו משמע שכן הוא למדינחאי אך למערבאי חסר ודילמא איפוך:

מושלי העם הזה, הנכון כר"שי ורא"בע מלשון על כן יאמרו המושלים (במדבר כ''א כ''ח); ור"דק ודון יצחק ורוז' וגיז פירשו לשון ממשלה, אך אין שום יחס בין אנשי לצון לאנשי ממשלה, ורחוק שיקרא לשרי העם אנשי לצון, כי השרים אם היו כורתים ברית עם מצרים, לא עשו זה דרך לצון והעדר תבונה, אלא בעצה עמוקה לפי מחשבותם, גם המאמר עצמו שהנביא מיחס להם כלו משל ומליצה, כרתנו ברית את מות וגו', וקרוב הוא שהיו בעם קצת משוררים ומושלי משלים אשר כשמעם מחשבת קצת מן השרים לכרות ברית עם מצרים, נשאו המשל הזה, ואולי ג"כ השרים שכרו אותם לכך למען ימשכו את לב העם אחרי מחשבותם, והיו אנשי לצון, כי היו אומרים משליהם כפי רצון אחרים. אנשי לצון לץ הפך חכם, כמ"ש אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט' ח'), אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (שם שם י"ב), והוא אדם שאינו מתנהג אחר השכל, ועושה כל מעשיו לא בתבונה, אלא לפי מה שיערב לו לפי שעה, כמו שכתוב זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון (שם כ"א כ''ד), והוא מחרף מוכיחיו, יוסר לץ לוקח לו קלון (שם ט' ז'), ומעשיו כמעשי שכור, כי היין (כלומר השכור השטוף ביין) נמשל ללץ, כמ"ש לץ היין (שם כ' א'); והלץ אף אם יבקש להתנהג בחכמה לא יוכל, בקש לץ חכמה ואין (שם יד ו); ושרש לוץ קרוב לשרץ לוז, ובערבי לאץ, שענינם עוות ועקום, כגון ונלוזים במעגלותם (שם ב' ט"ו), כי תועבת ה' נלוז (שם ג' ל"ב), ותבטחו בעשק ונלוז (ישעיה ל' י"ב). והנה לץ אין ענינו כלל בכל המקרא מלעיג או בדחן אלא איש עקש הנוטה מן הדרך הישרה ותועה אחרי שרירות לבו; וכן זדים הליצוני (תהלים קיט נא) טעמו כטעם יבושו זדים כי שקר עותוני (שם שם ע"ח), וכן אוילים יליץ אשם (משלי י"ד ט') ענינו האשם יעות דרכם של האוילים (ותרגומו מתלין, ונ"ל שהוא ט"ס, וצ"ל מפתלין, ל' נפתל ועקש, וכן ונלוזים במעגלותם, תרגומו ומפתלין), וכן יליץ משפט (שם י"ט כ"ח) ענינו יעות משפט, כי עד בליעל גורם עוות הדין והנם התורגמן נקרא מליץ מפני שהופך המאמר מלשון ללשון(EX UNA IN ALIAFH LINGUAHI VERTERE CONVERTERE) וכן שם מליצה שהוא מחובר תמיד למשל או לחידה (משלי א ו' וחבקוק ב' ו') ענינו מאמר משונה מן הדבור המורגל ומלא תמונות מליציות הנקראות בל' יוני בשם TOPOHOS שענינו CONVERSIO הפוך ונליזה.