פרשנות מצטטת על משלי כא:כה

ותאמר אסתר. איתא בגמרא (מגלה פ"ק) ת"ר מה ראתה אסתר שזימנה את המן, ר' אליעזר אמר פחים טמנה לו ללוכדו שנא' (תהלים ס"ט כ"ג) יהי שלחנם לפניהם לפח, ר' יהושע אומר מבית אביה למדה (משלי כ"א כ"ה) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ר' מאיר אומר כדי שלא יטול עצה וימרוד, ר' יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית, ר' נחמיא אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן הרחמים. ר' יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת. ר' שמעון בן מנסיא אומר אולי ירגיש המקום ויעשה נס, רבי יהושע בן קרחא אומר הסבירה לו פנים כדי שיהרג הוא והיא, אמר רבן גמליאל אחשורוש הפכפך הוה, ואמר רבן גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי דתניא ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים, רבה אמר (שם י"ו י"ח) לפני שבר גאון. אביי ורבא אמרי תרווייהו (ירמיה כ"א ל"ט) בחומם אשית את משתיהם. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו אמר ליה כמאן חזייה אסתר ועבדה, אמר ליה ככלהו תנאי וככלהו אמוראי. ופרש"י מבית אביה למדה שמעה התינוקות קורין כן, וימרוד במלכות שהיתה שעתו מצלחת. שיהא מצוי לה אולי תוכל להכשילו בשום דבר לפני המלך, ירגיש המקום שאני מקרבת האויבי'. אי נמי ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלזל בכבודי שיהרג הוא והיא שיהא המלך חושדה ממנו ויהרוג את שניהם, וכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו בטלי לה. מלך הפכפך היה אחשורוש וחוזר בדבורו, אמרה אולי אוכל לפתותו עליו ולהרגו ואם לא יהיה מזומן לי תעבור השעה ויחזור בו, בחומם אשית את משתיהם על בלשאצר וסיעתו נאמר בשובם מן המלחמה שנלחם בדריוש וכורש שהיו צרים על בבל ונצחם בלשאצר. באותו היום היו חמים ועיפים וישבו לשתות נשתכרו ובאותו הלילה נהרג. ואף אסתר אמרה מתוך משתיהם של רשעים פורענות בא עליה' ע"כ. הנה המאמר הזה קשה להולמו, וראוי להתעורר בו דברים, א' מפני מה היה זימון זה זר כ"כ בעיני חכמים עד אשר הוצרכו בטעמו י"ב דברים והעיד אליהו ז"ל שכיוונה ככלהו תנאי וככלהו אמוראי ולפי הנראה אין הדבר כ"כ זר שלא יספיק א' מהטעמי' הנאמרים ושיצטרכו כלם כעדות אליהו ז"ל, ב' אומרו מבית אביה למדה והלא שלמה הוא האומר אם רעב שונאך וגו' והיל"ל משום דכתיב אם רעב שונאך וגו' וביאור רש"י קשה עד מאד כי בגמ' (מגילה פ"ק) אמר שלמדה מבית אביה, והוא אומר ששמעה התינוקות אומרי' כן, ג' דרשת וה' ישלם לך זרה, כי זאת היא עת מלחמה לא עת שלום, ד' דרשת אל תקרי למה ומי הכריחו להגיה הכתוב ונודע כי בכל מקום אשר אמרו אל תקרי אינו אלא מפני דוחק או קושי שיש בכתוב, ה' ר' מאיר ור' יוסי היינו ת"ק כי לכן טמנה לו פחים ללכדו שלא יטול עצה וימרוד כדברי רבי מאיר ושיהיה מצוי לה בכל עת כדברי ר' יוסי, ו' מאמר שלא יכירו בה שהיא יהודית קשה, ואם יכירו מה בכך והלא פתח דבריה ומפתח שפתיה כי נמכרנו אני ועמי ובזו הודיעה שהיא יהודית, ז' מאמר אולי ירגיש הב"ה ויעשה נס, בלתי מבואר. מאי אולי ומאי ירגיש. ודברי רש"י ז"ל צריכי' ביאור, ח' ר' אליעזר המודעי היינו ר' יהושע בן קרחה כדי שיהרג הוא והיא ושלמה צווח (משלי ו' ל"ד) כי קנאת חמת גבר ולא יחמול ביום נקם:

שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. שלא תבטל אדם ממלאכה כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום (כתובות נט:) והיא מדת החולי שנאמר עליו (משלי כ"א כ"ה) תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. רוצה לומר כאשר הוא מרגיל איבריו להתבטל ממלאכה מאנו ידיו כי ההרגל שולט עליהם. ואמרו עליו עוד (משלי כ' ד') מחרף עצל לא יחרש ושאל בקציר ואין. שהוא חושב כי כשישב בטל מן מלאכה שהיא מנוחה לו והוא הפך כי ביגיעה יהיה לו מנוחה כי מפני החורף ינוח ויעמוד בביתו ולא יחרוש ושאל בקציר לאסוף התבואה ואין וימת ברעב. אבל החורש בחורף (משלי כ"ח י"ט) עבד אדמתו ישבע לחם כי אין אדם משיג למנוחה אך ביגיעה תחלה. כי מרדף רקים ורודף אחרי יושבי אל הקרנות הבטלים ממלאכה ישבע ריש:

אל האשה אמר. עד והוא ימשול בך אחרי שקלל את הנחש קלל את האשה. והנה לא אמר לה כי שמעת לקול הנחש ותאכל מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו כמו שנאמר לאדם לפי שהנחש לא דבר אל האשה כלל כמו שביארתי ולא נתן לה לאכול וגם זה מעיד ומוכיח על אמתת מה שפירשתי בזה. גם השם לא דבר אותה דבר כי הנה קודם בריאתה נאמר ויצו ה' אלהים על האדם וגו' אבל היתה ראויה לעונש להיותה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ושמפני זה היתה גם היא נכללת במצותו ואזהרתו והיה ראוי שתעשה היא כמעשה בעלה ותלמד ממנו ויאכל ממנו לא שהו' ילמד ממנה ויאכל מיד' ותהיה היא סבת חטאו והותר' בזה השאל' הל"ה. ואמנם בענין קללת' אחשוב שהית' כפי חטאה מדה כנגד מדה כמו שהית' קללת הנחש כי לפי שהאשה אכלה מעץ הדע' טוב ורע ונתנה לאדם לאכול ממנו כדי להרבות המשגל אמר ה' יתברך אליה אין ספק שבחרת בזה לא' מג' תכלית. אם לבקש ערבות המשגל ותענוגו. ואם לענין הולדת הבנים. ואם כדי שילוה אישך אליך ויאהבך. ולכן קללה כנגד שלשתם. כלומר אם בקשת תענוג וערבות יהיה בהפך שהרבה ארבה עצבונך. ואמר זה לפי שכאבי הנשים וחלייהם יתרבו מן כאבי האדם מפני חולשת חימם הטבעי וכמו שכתבו הטבעיים ולפי זה לא אמר הרבה ארבה עצבונך על עצבון ההריון או העקרות כמו שחשבו אנשים אלא על העצבים והכאבים שהאשה מעותדת אליהם יותר מהאיש. ואם בקשת לרבות המשגל להיות אם הבנים שמחה לא יהיה כן כי הנה יתרבה עצבונך והרונך וידוע שתמיד בעצב תלדי בנים ורמז בזה על עצבי וכאבי ההריון והלידה וגם על צער גדול הבנים שג"כ נכלל בלשון הולדה כמ"ש יולדו על ברכי יוסף. וכן דרשו בב"ר (פרשת כ') עצבונך זה צער העבור והרונך זה צער העדוי. בעצב זה צער הנפלים. תלדי זה צער הלידה. בנים זה צער גדול בנים. ורצו לומר שכל עניני הבנים הם צער. ואם בקשת זה כדי שאישך ידבק אליך ויאהבך הנה לא יהיה כן כי תמיד אל אישך תהיה תשוקתך והוא ימשול בך ולא הרוחת א"כ דבר. והדברים האלה נתחדשו אחר החטא שהאש' למה שנעשת' עצם מהאדם ובשר מבשרו היה מזגה כמזגו ולא היתה היא מקצר' בחום הטבעי ולא רבת הכאבי' ממנו. אמנם מפני הקללה נשתנה מזגה אל הקור ונתחדשו בה מזה רוב החליים והכאבים ולכן נאמר בקללתה הרבה ארבה עצבונך. אמנם אמרו והרונך נראה לי כפי הפשט שחוזר להרבה ארבה כי הוא מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר והרבה ארבה הרונך וענין זה אצלי שהאש' קודם החטא היתה מוכנת שתלד פעם אחר פעם. ולא עוד כי בזה היה די לישובו של עולם בהיות האנשים חיים תמיד ובלתי מתים שאם לא היה כן אלא שיולידו בנים ובנות בכל ימיה' לאין סוף הנה לא תוכל הארץ שאת אותם אבל אחרי החטא שנעשה האדם נפסד ומת גזרה החכמה האלהית שתלד האשה פעמים רבות כדי שאם ימותו קצת' יחיו קצתם וישארו קצת'. ובזה הדרך היה רבוי ההריון נמשך מן החטא והקללה. ומהיות האדם נפסד ומת ולזה אמר והרונך בעצב תלדי בנים ר"ל הרב' ארבה הרונך ומזה ימשך שיהיה כאבך נצח ומכתך אנושה כיון שבעצב תלדי בנים ובמקום שהיית עתידה לסבול צער המשבר פעם אחת בלבד יתרבה עתה בהתרבות הלידות. ומזה תדע שאינו מכלל הקללה בעצב תלדי בנים כי הוא דבר טבעי שהאש' תסבול כאבים חזקים בעת הלידה אבל הית' הקללה רבוי ההריונות והלידות שאליהם ימשכו רבוי כאבים וכלל ג"כ באמרו ואל אישך תשוקתך שעם היות חבלי הלידה עצומים והי' ראוי שהאש' מפחד' תפרד מבעלה כי איך תבחר בצערה שהי' מקללת' אחרי שבחר' במאכל הזה המביא לתאות המשגל שלא תוכל להפר' ממנו אבל עם כל צער העבו' וחבלי הליד' וגידול הבנים לא תמנע אחר כן מהמשגל כי תמיד תשתוקק אליו. ודומה לזה אמר המליץ הטוב הבדרש"י בבקשת הממי"ן מתדמה מבכיר' מצרה מתחלחל' מחבליה מקללת מאבני' משככי מזדווג מחרתה מתנחמת מעמליה מאהבה מנשק'. ועל זה באמת נאמר אחר בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך וכן פירשוהו (שם) בב"ר אמרו ואל אישך תשוקתך בשעה שהאשה יושבת על המשבר אומרת אינני נזקקת לבעלי מעתה והקב"ה אומר לה תשובי לתשוקתך של אישך. ולפי שהיא אומרת איני נזקקת לבעלי חייבת קרבן בשעה שתצא למקדש. הנה התבארה קללת האשה והותרה השאלה הל"ז. ורש"י כתב ואל אישך תשוקתך לתשמיש ואעפ"כ אין לך רשות לתבוע בפה אלא והוא ימשול בך. והרמב"ן הקש' עליו ואמר שזו מדה יפה בנשים לא קללה. ותמהתי ממעלת תורתו איך הקשה עליו כי הנה חז"ל בפרק המוצא תפילין דרשו כן והוא ימשיל בך מלמד שהאשה תובעת בלב והוא תובע בפה וזו מדה טובה בנשים ולא נעלם מעיניהם ז"ל שהיה זה מכלל הקללות ואיך לא יהיה זה קללה. כי הנה עם היות ההפרד מהתענוגו' הגשמיים שלמות לאדם אין ספק שזה לא יהיה לו שלמו' כל עוד שלא יפרד מהם בבחירתו אלא להיות מבוקשו תלוי ביד מי שגדל ממנו ושלחולשתו לא יוכל להשיגו ולכן קללה תחשב לו ולא שלמות. והנה ראה הש"י כי מה שלא תתבע האשה פועל המשגל בפה ויתבענו האיש איננו למעלתה כי מאין לה זה השלמות ולא ימצא לאיש אבל הוא חסרון ופחיתות להשלשפלות ערכה לא יתחזק לבה לאמ' לבעל' שגדול ממנה שכבה עמי כי מי יאמר לגדול ממנו שיזיק לעצמו כדי להועיל לו ואיך תאמר האשה לבעלה שיתן כחו אליה. ואמנם האיש לא יבקש מהאשה רק מה שהו' תועלת לה ולכן יתחזק לבו בשאלה ואף שיהיה נזק לאשה יש לאל ידו לומר לה עשי זאת איפה כי המושל יצוה לעבדו שיעבדהו כרצונו סוף דבר שהיות האדם משתוקק למה שהוא יכול וימשיל עליו אינו רע כלל כיון שיוכל להשיגו והחסרון כלו הוא בהשתוקקו מה שאינו בידו להשיגו וכמ"ש (משלי כא כה) תאות עצל תמיתנו: