פרשנות מצטטת על משלי כב:כח

ומ"ש רבינו תניא אין מלקטין עצמות וכו' בת"ה ומסיים בה מקום שנהגו לעשות כן עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ועל זה נאמר (משלי כב) אל תסיג גבול עולם וכתב על זה הרמב"ן ומסתברא מקום שנהגו כגון שנהגו לשנותה אחר עיכול הבשר וליתן העצמות בארונות וכתבה רבינו בסמוך:

הנימוק לאיסור להינשא שנית אלא לאחר שנתיים (תקופת ההנקה) נובע מכך שעל האישה להיניק את בנה. קדמונינו ידעו שיש קשר שלילי בין הנקה להיריון ולהתעברות, וחששו שקיום יחסי אישות והתעברות יפגעו בכושר ההנקה ויזיקו לילד, שמזונו בגיל רך זה תלוי בחלב אמו. "רבי מאיר אומר: מחמת החלב הדמין מסתלקין. רבי יוסי אומר: מחמת הצער הדמים מסתלקין" (ירושלמי, מט ע"ב). המדע בן זמננו הוכיח שהנקה מונעת ברוב המקרים ביוץ והתעברות, ולכן היה חשש שהבעל ימנע מאשתו להיניק, כדי שתהרה. כך או כך, אסרו על מינקת להתחתן עד תום תקופת ההנקה,⁴¹מסתבר שהמידע הרפואי שהיה בידי חז"ל אינו הולם את הידע הרפואי בן זמננו. בשאלה זו עסקנו בפירושנו ליבמות ד, ב. ונחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר אורך תקופת ההנקה: עשרים וארבעה או שמונה עשר חודשים.⁴²תוספתא לעיל, וכן בבלי, כתובות ס ע"ב; אבות דרבי נתן נוסח ב, מב (נט ע"א) (שם מוזכרת רק הדעה של עשרים וארבעה חודשים). במשנה, גיטין ז, ו זו מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה. חז"ל מנמקים את ההלכה בפסוק "אל תסג גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבֹא" (משלי כ"ג, י). במקרא נמצא פסוק נוסף, אף הוא בספר משלי: "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך"⁴³תוספתא, ב, ז (עמ' 643); מדרש תנאים על דברים יט, יד (עמ' 115) ומקבילות. (שם כ"ב, כח). בנוסח המסורה ובתרגום השבעים מנוקד: עוֹלָם (בשני הפסוקים). לפי פשוטו של מקרא, משמעות הראשון עוֹלָם ומשמעות השני עוּלים, במובן של תינוקות. כך נדרש פסוק זה במקורות חז"ל כנימוק לאיסור על אישה מינקת להתחתן קודם שתסיים את ההנקה, כדי שלא ייפגעו זכויות היונק. דרשה שנייה היא שהכוונה לעניים. הירושלמי מסביר את הדרשה: "חד אמר: אילו עולי מצרים, וחרנה [ואחר] אמר: אילו שירדו מנכסיהן" (פאה ה ה, יט ע"א). ההסבר הראשון הוא שזהו הגבול (החוק) שנקבע בימי עולי בבל, ולפיו, עוֹלים במשמעות עוֹלם (מאז ומעולם); ההסבר השני הוא בלשון סגי נהור, והכוונה היא: "אל תשיג גבול עניים". עניים הם יורדים (יורד מנכסיו, או ירודים, או מלשון עניים מרודים, כפי שמסביר הירושלמי בהמשך), ובלשון סגי נהור – "עוֹלים". ברור שהתלמוד הכיר את אחד הפסוקים כמנוקד "עוּלים", אבל בנוסח המסורה מנוקד עוֹלם, ובכמה עדי נוסח תיקנו את גרסת המשנה ל"עוֹלָם".⁴⁴פאה ה, ו: ג8, ז, ל, מ; פאה ז, ג א, ג3, ל, מ, נ, ק (לאחר תיקון). ראו בהערות משנה זרעים, מכון התלמוד, עמ' לב, הערה 40; עמ' קמח, הערה 32. כן גם במקבילה בספרי, דברים רפד (עמ' 301). ראו עוד, מדרש תנאים על דברים כד, ב (עמ' 161).

שני הפירושים פליגי בהו אמוראי בירו' וצ"ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי א' בסי' כ"ב והב' בסימן כ"ג, ומאן דדריש קמא נסיב לסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים. ומאן דאמר פירוש תניין סיומיה ובשדי יתומים אל תבוא. ויתומים עניין קרויין כדכתיב ולגר וליתום. תוי"ט: