פרשנות מצטטת על משלי כג:י

שלמה המלך עליו השלום הודיענו בשני כתובים הללו (משלי כב) עונש הגוזל את הדל, וידוע כי ד' כתות הן שהזהירה התורה על האדם לרחם אותם ושלא להרע להם, ואלו הם עניים יתומים אלמנות גרים. וכן מצינו הכתוב שהזהיר על ארבעתם בפסוק אחד, הוא שכתוב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה, ודרשו רז"ל ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, ואם אתה משמח את שלי אני אשמח את שלך. והזכיר הלוי כנגד העניים, שהרי לויים עניים הם שלא היה להם חלק בארץ, אבל היו זוכין על שלחן גבוה ונהנין מקדשי שמים והם חיל הקב"ה, כענין שכתוב (דברים ל״ג:י״א) ברך ה' חילו. והקב"ה חלקם שנאמר (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלך. עניים הם שהזהיר עליהם התורה במצות עשה ובמצות לא תעשה, במצות עשה שנאמר (דברים ט״ו:ח׳) נתון תתן. וכתיב (שם ח) פתוח תפתח את ידך לו. מצות לא תעשה שנאמר (שם י) ולא ירע לבבך בתתך לו, וכתיב (שם ז) ולא תקפוץ את ידך. ואחר שהתורה הזהירה על הגזל בלאו של לא תגזול לכל העולם לכך לא הוצרכה להזהיר על גזל העני, וחייב הוא לתת לו ואיך יגזול ממנו, ועל כן בא שלמה ע"ה והוסיף באור בעונש הגוזל את העני, כי אין דרכו בכל ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה אלא אם כן יוסיף באור או יחדש בה דבר, כי מי האדם שיבא אחרי משה אם לא לעשות סייג לדבריו. ועל כן אמר אל תגזול דל כי דל הוא, ואין צריך לומר לדל כי אפילו לעשיר אסור לגזול, ומה שהזכיר דל מפני שהוא מצוי שהכל גוזלין אותו לפי שאין לו עוזרים, ואין מי שידבר בעדו כאיש העשיר, אלא הכל שונאין אותו ומתרחקים ממנו ואפילו קרוביו, כענין שכתוב (משלי י״ט:ז׳) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וע"כ יאמר אל תגזול דל מצד שהוא דל והוא חסר הכח ויודע אתה שאין לו עוזר וסומך כנגדך ואין מי יריב ריבו, אל תדמה בנפשך זאת כי הקב"ה יריב ריבו והוא הטוען שלו והוא יעניש את הגוזלים אותו לא עונש ממון רק עונש הגוף והנפש, זהו וקבע את קובעיהם נפש, שהיא מלה כוללת הגוף והנפש. יתומים ואלמנות הוא שהזהירה עליהן התורה בהרבה מקומות (שמות כ״ב:כ״א) כל אלמנה ויתום לא תענון. ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך ואפילו יתומים של מלך. והטעם לפי שנפשם שפלה ודמעתם מצויה ודבר מצוי הוא שהכל מריעין ומענין אותם. ואמר הכתוב (שם) אם ענה תענה אותו, יחזור לכל אחד מהם ליתום ולאלמנה שהזכיר, וכפל הענוי להתמדת הבריות בענוים, וכשם שכפל הענוי כך כפל הצעקה גם שמיעת ה' יתעלה, זהו (שם) כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ולפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב"ה, וע"כ הקב"ה שומע צעקתם ויריב ריבם. וכן דבר שלמה ע"ה על היתומים בפרשה זו בעצמו, הוא שאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך. גרים הוא שהזהירה עליהם התורה בהרבה מקומות, והוא שכתוב (שמות כ״ב:כ׳) וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו'. יזהיר שלא יונה אותו באונאת דברים ולא ילחצנו בגזלת ממון כי גרים הייתם בארץ מצרים. והוסיף טעם הכתוב האחר ואתם ידעתם את נפש הגר, לא אמר את הגר אלא את נפש הגר כלומר נפשו שפלה ונכנעת ועיניו תמיד אל ה'. וכן דרשו רז"ל היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, בא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שרצים ורמשים יבא וילמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. כי גרים הייתם בארץ מצרים, מום שבך אל תאמר לחברך. וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים.ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו, וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. המשיל עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת, ולפי שאינו יודע העת הוא צריך שיקח צידה לדרך פן יבא עליו העת פתאום, ומה היא הצדה קיום המצות, זהו אל תסתר ממני מצותיך. וכן מצינו האבות כולם שנקראו גרים. אברהם הוא שכתוב (בראשית כ״ג:ד׳) גר ותושב אנכי עמכם. יצחק הוא שכתוב (בראשית כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת. יעקב הוא שכתוב.

לא ישא אדם מעוברת חבירו - בירושלמי עליו הכתוב אומר (משלי כ״ג:י׳) אל תשיג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבא ומודים חכמים לרבי אלעזר שאם היו לו בנים ואשה [שהיא שותה או לא נוטלת כתובה היו לו אשה ובנים] ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות:

הנימוק לאיסור להינשא שנית אלא לאחר שנתיים (תקופת ההנקה) נובע מכך שעל האישה להיניק את בנה. קדמונינו ידעו שיש קשר שלילי בין הנקה להיריון ולהתעברות, וחששו שקיום יחסי אישות והתעברות יפגעו בכושר ההנקה ויזיקו לילד, שמזונו בגיל רך זה תלוי בחלב אמו. "רבי מאיר אומר: מחמת החלב הדמין מסתלקין. רבי יוסי אומר: מחמת הצער הדמים מסתלקין" (ירושלמי, מט ע"ב). המדע בן זמננו הוכיח שהנקה מונעת ברוב המקרים ביוץ והתעברות, ולכן היה חשש שהבעל ימנע מאשתו להיניק, כדי שתהרה. כך או כך, אסרו על מינקת להתחתן עד תום תקופת ההנקה,⁴¹מסתבר שהמידע הרפואי שהיה בידי חז"ל אינו הולם את הידע הרפואי בן זמננו. בשאלה זו עסקנו בפירושנו ליבמות ד, ב. ונחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר אורך תקופת ההנקה: עשרים וארבעה או שמונה עשר חודשים.⁴²תוספתא לעיל, וכן בבלי, כתובות ס ע"ב; אבות דרבי נתן נוסח ב, מב (נט ע"א) (שם מוזכרת רק הדעה של עשרים וארבעה חודשים). במשנה, גיטין ז, ו זו מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה. חז"ל מנמקים את ההלכה בפסוק "אל תסג גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבֹא" (משלי כ"ג, י). במקרא נמצא פסוק נוסף, אף הוא בספר משלי: "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך"⁴³תוספתא, ב, ז (עמ' 643); מדרש תנאים על דברים יט, יד (עמ' 115) ומקבילות. (שם כ"ב, כח). בנוסח המסורה ובתרגום השבעים מנוקד: עוֹלָם (בשני הפסוקים). לפי פשוטו של מקרא, משמעות הראשון עוֹלָם ומשמעות השני עוּלים, במובן של תינוקות. כך נדרש פסוק זה במקורות חז"ל כנימוק לאיסור על אישה מינקת להתחתן קודם שתסיים את ההנקה, כדי שלא ייפגעו זכויות היונק. דרשה שנייה היא שהכוונה לעניים. הירושלמי מסביר את הדרשה: "חד אמר: אילו עולי מצרים, וחרנה [ואחר] אמר: אילו שירדו מנכסיהן" (פאה ה ה, יט ע"א). ההסבר הראשון הוא שזהו הגבול (החוק) שנקבע בימי עולי בבל, ולפיו, עוֹלים במשמעות עוֹלם (מאז ומעולם); ההסבר השני הוא בלשון סגי נהור, והכוונה היא: "אל תשיג גבול עניים". עניים הם יורדים (יורד מנכסיו, או ירודים, או מלשון עניים מרודים, כפי שמסביר הירושלמי בהמשך), ובלשון סגי נהור – "עוֹלים". ברור שהתלמוד הכיר את אחד הפסוקים כמנוקד "עוּלים", אבל בנוסח המסורה מנוקד עוֹלם, ובכמה עדי נוסח תיקנו את גרסת המשנה ל"עוֹלָם".⁴⁴פאה ה, ו: ג8, ז, ל, מ; פאה ז, ג א, ג3, ל, מ, נ, ק (לאחר תיקון). ראו בהערות משנה זרעים, מכון התלמוד, עמ' לב, הערה 40; עמ' קמח, הערה 32. כן גם במקבילה בספרי, דברים רפד (עמ' 301). ראו עוד, מדרש תנאים על דברים כד, ב (עמ' 161).