פרשנות מצטטת על משלי כד:ו

כשמיטה. בירושלמי פליגי בה ר"י ור"ל, דר"י ס"ל דשמיטה דקתני לסימנא בעלמא נקט, דלא יליף ב"ה מינה אלא ממקרא דב"ש, ממעוטא דאותם (ויקרא יט, י), כמ"ש התי"ט, ור"ל ס"ל דשמיטה דקתני דווקא הוא, דבעינן שיהיה מופקר לכל כשמיטה דמינה יליף, וממקרא זה נמי יליף ב"ש ממעוטה דונטשתה (שמות כג, יא) כמ"ש התי"ט איפכא, ויש לתמוה על הרב דנקט חדא כר"י וחדא כר"ל, ועוד יש לתמוה על התי"ט דלא הרגיש בזה, ולא עוד אלא דכתב שארית הירושלמי סתם בלי פירוש, שכתוב בו השני ראיות אחרות שלא כתבם הר"ב, חדא כר"י וחדא כר"ל, ואילו לא היינו מפרשים כמ"ש והוא מפי' הר"ש מיוסד על הירושלמי, הרי לנו קושיא מפורשת, דתרי טעמי בין לב"ש בין לב"ה למה לי, ואמת הוא שאפשר לדחוק ולומר, דלעולם הראיה גמורה של ב"ש היא מתעזוב אותם, ודב"ה משמיטה, ושאינו אלא דחייה בעלמא שכל א' דוחה לחבירו, באמור לו שאם ירצה לדקדק אותו פסוק יש לדקדק בו הפך כוונתו, אבל לע"ד הוא דוחק, ומהירושלמי נראה דכר"ל קי"לן, משום דלישנא דמתניתין הכי מוכח.
ומכח הירושלמי הזה ממש נראה דר"י ור"ל פליגי, דמ"ס דתרויהו מתעזוב אותם ילפו, ומ"ס דתרויהו משמיטה ילפו, דאי לא תימא הכי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דר"י הזכיר טעמא דב"ש, ור"ל טעמא דב"ה, והא דאמרן ומה מקיימין ב"ה טעמהון דב"ש וכו', ומה מקיימין ב"ש טעמהון דב"ה וכו', הם דחייות בעלמא, מאי קאמרא אמר ר' אבין לישן מתניתא מסייעא לר"ל עד שיבקיר אף לעשירים כשמיט', ע"כ. דמשמע דלר"ל מסייעא ולא לר"י, הלא אף ר"י מודה דטעמיהו דב"ה מהתם, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דאינם דחיות בעלמא אלא ראיות גמורות, דלר"י תרויהו ילפו מתעזוב אותם, ולר"ל תרויהו משמיטה, ומשום הכי לישנא דמתניתין דווקא מסייע לר"ש בן לקיש ולא לר"י, דלר"י צריכים אנו לדחוק ולומר דלסימנא בעלמא נקט כשמיטה כמ"ש הר"ש, משא"כ לר"ל דדוקא הוא, והזכיר אף עשירים משום דב"ש מזכיר עניים, ואין לומר לר"ל דקתני אף לעשירים, אע"ג דלא הפקירו לבהמה, דהא ר"ל ס"ל דלב"ה אם הפקירו לאדם ולא לבהמה דלא הוי הפקר כדאיתא בירושלמי, אבל לר"י דס"ל דהוי הפקר לב"ה וכ"ש לב"ש, יכולים אנו לומר דאף לעשירים דווקא הוא, דא"עג דנקט כשמיטה לסימנא, אינו סימן מובהק לסמוך עליו, ושיצטרך ההפקר להיות כשמיטה ממש המופקר אף לבהמה, אלא די שידמה לה במה שיהיה מופקר אף לעשירים, ובזה דווקא הוא דפליג אב"ש.
כלל העולה דלעניים דקאמר ב"ש כ"ע מודו דדוקא הוא, דאלו הוה לאו דוקא ואפילו הפקירו לעשירים לבד ס"ל דהוי הפקר, הוה ליה למימר לעשירים לרבותא, דאנא אמינא כ"ש דהוי הפקר כשהפקירו לעניים לבד, דסתם המפקיר עושה מפני צורך העניים כמ"ש בדבור הנ"ל בשם הר"ש, ומשום הכי הפקירו לעשירים ולא לעניים וכל כיוצא בו, לכ"ע לא הוי הפקר, כי קא מפלגי ר"י ור"ל בלישנא דב"ה אשר יש בו שני הפכיים בנושא אחד קמפלגי, והוא דקאמר עד שיופקר אף לעשירים, דמשמע דלא קפיד אלא אהא דיופקר אף לעשירים, ואע"ג דלא הפקירו אף לבהמה או כיוצא בה, דמ"מ הוי הפקר, והדר אמר כשמיטה דמשמע דלא הוי הפקר אלא אם כן הפקירו כשמיטה, דמופקר אף לבהמה או כיוצא בה, וממ"נ צריכים אנו לומר דאחד מעניינים אלו דווקא, והאחר לאו דווקא, ובהא קמפלגי, דר"י ס"ל דהענין הראשון והוא אף לעשירים הוא דווקא, ומשום הכי קאמר דהפקירו לאדם ולא לבהמה או כיוצא בזה דלב"ה הוי הפקר, ומשום הכי קאמר דב"ה לא יליף משמיטה אלא ממקרא דתעזוב אותם, דאי משמיטה יליף מאי אף לעשירים דקאמר, דמשמע לאפוקי לבהמה וכיוצא בה דלא צריכה, הלא הפקר השמיטה היא לאדם ולבהמה, אלא ודאי דלא יליף מינה ולסימנא בעלמא נקט לה, דמ"מ אף היא לעשירים מופקרת, ור"ל ס"ל דכשמיטה דווקא דמינה יליף, ומשום הכי כל הפקר דלא דמי לשמיטה, כגון הפקירו לאדם ולא לבהמה או כיוצא בה, לא הוי הפקר לב"ה, ואף לעשירים לאו דווקא הוא, אלא מדנקט ב"ש עניים נקט איהו אף לעשירים, ואע"ג דלכאורה הסברא נוטה לר"י, דדרך התנא להקדים העיקר ולא הטפל והנשנה אגב, מ"מ לישנא דמתניתין מוכיח יותר כר"ל, שהרי הכי פירושא עד שיופקר אף לעשירים, וגם שיהיה כשמיטה המופקרת אף לבהמה, ולפי זה לישנא דמתניתין דווקא הוא, אלא דהוא קצת אריכות לשון, אבל לר' יוחנן אנו מוציאין תיבת כשמיטה מסתם משמעותו דמורה הפקר אף לבהמה, ומשום הכי אמרו בירושלמי דלישנא דמתניתין מסייעא לר"ל, ולא אמרו דמסייעא לר"י.
ואל תתמה איך הם מוציאים דין חדש מדקדוק וסדר לשון המשנה, שהרי כך היא דרכה של תורה שבעל פה, בפרט במשנה, דהכי שנינו בירושלמי פ"ב דפאה הלכה ו', אמר ר' זעירא בשם ר"י אם באת הלכה תחת ידך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהון משוקעות במשנה, ע"כ. מדקאמר משוקעות ש"מ דלא בפירוש אתמרו, אלא ממש משוקעות בתוכה כדלי בבור שצריך לדלותו ע"י קשירת חבל בחבל, ה"נ מתוך סדר וחיבור תיבות לשון המשנה, מעלין הדין השקוע בתוכה הבלתי נראה למראית העין, ולא בלבד דין אלא כל מנהג טוב ודרך ארץ ודברי אגדה משוקעים בה, ביופי קיצור לשונה, דהכי איתא במדרש משלי (ילקוט רמז תקנט, ועי' ויק"ר פכ"א ה) בפסוק ובתחבולות תעשה מלחמה (משלי כד, ו) ר' בנייה פתר במשניות, דאמר ר' בניה לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות שאם ירתק יפתחו לו, אם לגמרא גמרא, אם לאגדה אגדה, ר"א בשם ריב"ל עמוד ברזל משנה, ע"כ. הרי מבואר שאם אדם ילמד בתוכה בהשקט ושובה ונחת, ומדקדק בה, אם ירתק מלשון ירתק חבל הכסף (קהלת יב, ו), כלומר שימצא איזה הלכה שלא ידע מה טיבה, ויפליג לבו לדבר אחר, יפתחו לו אלו המשניות שערי אורה באיזה ענין שיהיה, אם לגמרא גמרא, אם לאגדה אגדה, בכל ענין תאיר עיניו, ר"א בשם ריב"ל עמוד ברזל משנה, אומר שהמשנה היא עמוד ברזל המחדד את חבירו, כך המשנה מחדד את האדם, על כי צריך להבין בה דבר מתוך דבר, להיות הדינים והעניינים משוקעים בה, ולא נראים למראית העין:

וכל עצתך ימלא: על דרך כי בתחבלות תעשה לך מלחמה (משלי כד ו); עצה וגבורה למלחמה (מלכים ב יח כ; ישעיהו לו ה). ובדרש (שוחר טוב; ושם נדרש על רבן גמליאל; ובשנוים אחרים): דוד, על ידי שהיה שלם לפני בוראו ובלב שלם מתפלל אליו, היו אומרים לו: יתן לך כלבבך; אבל לכל אדם אין אומרים כן, שפעמים שיש בלבו של אדם לגנוב או לעבור עברה, או דבר שאינו ראוי. אלא מה אומרים לו? ימלא יהוה כל משאלותיך.

ואמר גור אריה יהודה לא יסור שבט מיהודה וגו'. לרמוז שהיה ראוי למלוכה אחר שהיו בו השלשה דברים שראוי לכל מלך. הא' ראוי לכל מלך שיהיה גבור כארי ואמיץ לבו בגבורים באופן שיוכל להושיע עמו. והשנית שיהיו לו יועצים וחכמים. בענין שיהיו מועצותיו כדת נתונות להנצל מאויביו להושיע עמו. כאומרו כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ. שרמז בכאן אלו השנים הנזכרות. הראשונה היא הגבורה. והגבורה לפעמים יועיל תחבולה אחת יותר מק' גבורים כענין המארב והשופרות. וזאת היא הגבורה האמיתית שהיא כמו גבורת האריה ששוכב על טרפו כמי שמתנמנם. וזהו גור אריה יהודה מטרף בני עלית. שעושה כמי שמסלק עצמו ואינו רוצה לטרוף. וזהו כרע רבץ כאריה שהוא נראה שרובץ ושוכב במקומו ופתע פתאום דולג על הטרפה ומי יקימנו. וזהו כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. אבל התשועה האמיתית היא ברוב יועץ כי העצה והתבונה היא המשלמת כל הדברים. והג' ריבוי העם כי ריבוי העם יעשו המלחמות כאמרו ברב עם הדרת מלך. אבל השם אינו כן כי השם מלך עולם ועד אע"פ שאבדו גוים מארצו. וכנגד הראשונה אמר גור אריה יהודה וגו' וכנגד השנית אמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שזה רמז על הסופרים והחכמים והסנהדרין. וכנגד ריבוי העם אמר ולו יקהת עמים אסיפת עמים. ואלו השלשה רמוזים במקומות הרבה. ובפרט הזכירם הנביא באמרו רועו עמים וחותו התאזרו וחותו עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום וכו'. שרמז בזה על מפלת סנחריב שבא עם כל גבוריו ושריו ומלכיו ועמים רבים אתו על ירושלים. ואמר שאע"פ שיבא זה המלך בעם רב ועצום ובגבורים רבים וביועצים רבים שהם הג' דברים הנזכרים. עכ"ז יהיה המנוצח. וזהו רועו עמים שהוא כמו רועה דוד. וכן עוצו התחברו עמים רבים. ועכ"ז שהיו נשברים וחתו. וכנגד השניה שהיא הגבורה אמר התאזרו וחותו. וכנגד היועצים אמר עוצו עצה ותופר וגו'. והטעם פי' למטה. ואמר כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו שהוא חזקיהו. והוא ינצחהו בתפלתו. ותהי המשרה על שכמו שזה רמז לג' דברים של מלכות שאמרנו. כנגד הראשונה והעקרית. אמר ויקרא שמו פלא יועץ. שזהו כנגד העצה. כי זה הגדיל והפליא עצה יותר טובה ממלך אשור. וכנגד הגבורה אמר אל גבור. וכנגד ריבוי העם אמר אבי עד שר שלום. כי הוא שר ומלך על האומה השלימה. כי מלת שלום תורה על שלימות האומה ועל ריבויה. וחזר לספרם כולם. וזהו למרבה המשרה ולשלום אין קץ. כנגד ריבוי האומה. על כסא דוד ועל ממלכתו. כנגד הגבורה. שהיה דוד גבור כארי. להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה. כנגד העצה. כאומרו הן לצדק ימלוך מלך. ואולי יאמר למרבה המשרה כנגד הגבורה. ולשלום אין קץ כנגד ריבוי האומה. על כסא דוד כנגד היועצים והסנהדרין היושבים על כסא המשפט שהיא ירושלים שנקראת כסא ה'. ואמר כי שמה ישבו כסאות למשפט. וזהו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה קנאת ה' צבאות תעשה זאת. רצה שהשם קנא על גאוה וגודל לבב של מלך אשור כאומרו מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי. ואחר שנתלבש בלבוש הגאוה שהוא מלכות השם כאומרו ה' מלך גאות לבש. [ראוי] שיפשיטוהו ברחוב העיר. אחר שהוא מלבוש נכרי. ולכן ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו ויהרוג משמניהם. כמו שאמר למטה לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. כי כן דרך כל המתגאה נופל באש כמו שכתבתי למעלה. וזהו ותחת כבודו. כמאמרם ז"ל כמין חוטי אש נכנסו בחוטמיהן ונשרפו מבפנים ונשארו גופם ומלבושם. וזהו ותחת כבודו. ולא כבודו. וכבודו של אדם מלבושיו. ומפני שהיו מבני שם כדכתיב ובני שם עילם ואשור. רצה הקב"ה לפרוע להם מה שעשה אביהם בענין נח דכתיב ויקח שם ויפת את השמלה ולכן נשארו בגדיהם. וכן נראה שפרע השם חובו לשם ועשה טובה לחזקיהו ועמו שישללו שללם ויבוזו חילם כאומרו אז חולק עד שלל מרבה. וכן קיים מה שקראו אבי עד אבי השלל. ואלו השלשה אמרם הנביא למטה באומרו ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. וזהו כנגד ריבוי העם. ולרוח משפט ליושב על המשפט כנגד היועצים. ולגבורה משיבי מלחמה שערה כנגד הגבורה. וכן תמצא אלו הג' במזמור שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אחר שהיא בנויה בכל מיני יופי והיא יסוד העולם וכן אמר שמחתי כמאמרם ז"ל. לפי שהיה שומע דוד שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבנה בנו בה"מ לפי שנאמר לו רק אתה לא תבנה הבית. ועכ"ז היה שמח. והטעם לפי שהיא קיום ישראל. וזהו עומדות היו רגלינו והיה להם קיום בשביל שעריך ירושלם שהיו עוסקין בתורה. ואמר ירושלם הבנויה. באלו הג' דברים שהם יופי ותכשיט המלכות או המדינה כמו שהיו נמצאים בעיר שחוברה לה יחדיו והיא מכוונת כנגדה שהיא ירושלם של מעלה. וזהו כעיר שחוברה לה יחדיו. או שרמז בזה על ריבוי העם שבה. וזהו ירושלם הבנויה ומיוסדת ברוב עם כעיר שחוברה לה כל העם יחדיו. וכנגד הגבורה אמר ששם עלו שבטים גבורים משולים לאריות ולזאבים. וזהו שבטי יה שבטים חזקים כמו שלהבת יה. ואחר שהם האבות והם חזקים הם עדות לבנים שהיו כולם גבורים. וזהו עדות לישראל. ואמר להודות לשם ה'. לרמוז שלא היתה גבורתם בעניני העולם להרוג ולכלות. אלא להודות לשם ה'. כאומרו וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. וכן אמר ואל יתהלל הגבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל. ולכן אמר כי כל אותם שנדמו לאדם הראשון בדברים ידועים. לקו בהם. אבשלום בשערו בו נתלה. שמשון בכוחו בו לקה. צדקיהו בעיניו ואת עיני צדקיהו עור. אסא ברגליו חלה את רגליו. והטעם כמו שכתבו בזוהר כי אלו הדברים הם נתונים מהשם לכבד את השם. כאומרם כבד את ה' מהונך אל תיקרי מהונך אלא מחונך. ואם האדם הולך אחר מראה עיניו כמו שמשון שאמר אותה קח לי כי ישרה היא בעיני. ולא בעיני המקום. ראוי היה שינקרו פלשתים את עיניו. וכן אבשלום ואסא וצדקיהו הכעיסו השם באותם הדברים עצמם. והם ראוים לעונש מדה כנגד מדה. וכן אמרו גבורים לעמוד בפרץ דוחים וכו'. ולסותמו ולא לפרוץ הגדר. ולכן אמר בכאן להודות לשם ה'. כי גבורתם לא היתה אלא לעבוד את ה'. וכנגד העצה אמר כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. שזה רמז לסנהדרין היושבים בלשכת הגזית על דבר המשפט. כסאות לבית דוד דכתיב ביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ואחר שכל אלו השלשה דברים נמצאים בה הראוים למלך. אמר שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. כי אחר שהיא שלימה כשלמיות האלו ישליו אוהביך. כי בשלומה יהיה לכם שלום. וז"ש למן היום אשר הוצאתי את עמי מארץ מצרים לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד. ואבחר בירושלם מבעי ליה. אלא להורות מה שאמרנו כי כשהמנהיג נמצאו בו אלו השלמיות. מיד המדינה מאושרת. וכשהמדינה מאושרת. המנהיג מאושר והעם מאושר. וזהו אשרי העם שככה לו אשרי העם וכו'. בראשם להנהיגם. וכן בכאן אמר ישליו אוהביך. וכיצד ישליו אוהביך כשהקטנים ישמעו לגדולים. וזהו יהי שלום בחילך שהיא החומה הקטנה. מיד יהיה שלוה בארמנותיך. שהיא החומה הגדולה והבירניות הגדולות. וזה רמז ומשל ופירוש המשל. ואמר למען אחי ורעי. שהם כלל העם. אדברה נא שלום בך. שהם היחידי סגולה. ובזה רמז שראוי לגדולים להנהיגם בנחת ובשלום ולשמוע אותם. וזהו שאמרו וכל שכן אם הגדולים נשמעים לקטנים. וזהו אדברה נא שלום בך. כלומר בבקשה מכם שתדברו שלום אל עמו ואל חסידיו. וכן למען בית ה' אלהינו שראוי לה להיותה שלימה שיהיו בה מנהיגים ויועצים. אבקשה טוב לך בהנהגה הזאת ותקבלו שכר טוב. כאומרו אני כברוש רענן שממני פריך נמצא. ואם פירוש יהי שלום בחילך הוא על חיל האומה וריבויה. יהיו אלו השלשה דברים הנזכרים במזמור כסדר הפסוק. כנגד הגבורה. אמר ששם עלו שבטים. כנגד העצה. אמר כי שמה ישבו כסאות למשפט. וכנגד רבוי העם. אמר יהי שלום בחילך. שהוא כמו חיל גוים והוא כנגד ולו יקהת עמים:

חשבנות מחשבת חושב. דוגמא (שמות כ"ח) מעשה חושב כלי מלחמות עשה באומנות כגון דיק ואילים המנגחים בחומה כדכתיב (משלי כ"ד) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה: