פרשנות מצטטת על משלי כד:כח

אל נא תהי - אל תהיה אתה כמת, כמו: אל תהי בתוקעי כף. אל תהי עד חנם. אל תהי בסובאי יין.

אשר לא חומה. לו קרינן, וארז"ל אף על פי שאין לו עכשיו הואיל והיתה לו קודם לכן (רש"י); רע שהענין ברוב קרי וכתיב שבמקרא להורות שיש כאן הרכבה, אם משני שמות כמו כהקיר ביר מימי' (ירמיהו ו׳:ז׳), שהוא מורכב מן בור ובאר כי פתחות הבי"ת וחריקת היו"ד משלים חסרון האל"ף של באר, והוא על משקל שית, שמיר ושית מלשון שאה כמו אם שאו ערים, והאדמה תשאה שממה, שניקוד שיד משלים חסרון אל"ף של שאה, אך להראות ששם ביר מורכב מן באר ובור לכן כתיב בוא"ו, שהכתיב בור והקרי ביר; ויש גם כן הרכבה משני גופים כמו ויט אהלה, או הרכבה מיחיד ורבים, ויפול על צוארו, וישלך מידו את הלוחות; או הרכבה משני זמנים, כמו והיו תוצאותיו הימה (יהושע י״ט:י״ד), עתיד במקום עבר או בינוני והיו; ויש הרכבה משני בנינים כמו היצא אתך, תלונו עלינו מן הקל והכבד; ונמצאו הרכבות כאלה במלות שלמות שאין בהם קרי וכתיב, אם הרכבת ב' שמות כמו, לפלמוני המדבר, דהיינו פלוני אלמוני; הרכבת שתי מלות, בחיים עדנה (קהלת ד'), ענינו עד הנה; הרכבת שני גופים ליחמנה במקלות, וישרנה הפרות; הרכבת שני זמנים, כי אתה יאהבני אישי, הבדל יבדילני מן עבר ועתיד; הרכבת ב' בנינים הכבס את הנגע מהתפעל והופעל, והפתית בשפתיך (משלי כ״ד:כ״ח); וכן כאן הרכבה ממציאות והעדר, דהיינו אין לו ויש לו, ור"ל שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, ותרגום אשר לו חומה (דיא עהעמאלס איינע מויער געהאבט), (רש"פ), עמ"ש בבשלח ביאכלמו כקש:

ואמנם בעיקר הדבר נראה שאין הדבר מוסכם אם בכה"ג. שאין בעדותו שום הפסד לחבירו. איתא לאזהרה דלא תענה. דהרא"ם (בס' יראים סי' רמ"ג) כתב וז"ל הזהיר הכתוב שלא להעיד עדות שקר דכתיב בעשרת הדברות לא תענה ברעך עד שקר. ובשני עדים הכתוב מדבר. כדתניא בסוטה פ"ק לא יקום ע"א באיש וגו'. ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד. אלא מה ת"ל אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. עד שיפרוט לך הכתוב אחד. מיהו עד אחד שמעיד לחייב ממון כשני עדים חייב. כדאמר אביי בשבועות הכל מודים בעד סוטה וכו'. ובמעיד בב"ד. במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר. וילמוד סתום מן המפורש. דכתיב גבי שמיעת קול וכו'. אם לא יגיד ונשא עונו. לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייב זה ממון עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דס"ל דליכא אזהרת לא תענה אלא בשיש תועלת בעדותו. להצדיק ולהרשיע ולחייב ממון. ולזה דוקא בשנים עדים או בעד אחד כשמועיל להוציא ממון. כעד סוטה וכיו"ב. ודוקא בב"ד שבהגדתו מתחייב הנדון. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג (לאוין רט"ז) שכתב וז"ל כתוב בדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר. ובמעיד עדותו בב"ד במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר וכו' עיי"ש. ובעדות שאינה לשום תועלת כלל אלא דבר בטל פשיטא שאין ב"ד נזקקין לקבל עדותו. וא"כ ודאי אפי' בב"ד יכול לחזור בו. ובב"ד כשלא בב"ד דמי. ולא שייך לחלק בזה בין בפני ב"ד לשלא בפני ב"ד. וע"כ אזהרה דלא תענה בכל ענין מיירי. אלא ודאי מוכרח דס"ל להסמ"ג דליכא אזהרה דלא תענה אלא במקום שיש תועלת בעדותו לחייב הנדון. וכן מבואר בסמ"ק (סי' רל"ה) כדברי הסמ"ג עיי"ש. ומבואר מזה דדעת היראים והסמ"ג והסמ"ק דלא כדעת הרמב"ן והחזקוני. והנה (בריש פ"ק דמכות) אמרינן אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מה"ת מנין. דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות הרשע וכו'. ופרכינן עלה ותיפוק לי' מלא תענה. ומשני משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עיי"ש. והקשו התוס' בב"ק (פרק מרובה ע"ד ע"ב) בד"ה הו"ל וכו'. וכן הקשה הריטב"א ז"ל במכות שם דאכתי לרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו תיפוק לי' מלא תענה. ולמה לי והצדיקו. עיי"ש שנדחקו בזה. ולדעת הרמב"ן והחזקוני בפשיטות ניחא. דהרי לכאורה קשה לשיטתם מאי פריך ותיפוק לי' מלא תענה. והא ודאי תרוייהו צריכי. דלא תענה איצטריך לאזהרה. דאין עונשין אא"כ מזהירין. וגם איצטריך להזהיר אפי' על עדות בדבר בטל שאין מחייבת כלום. דמקרא דוהצדיקו והרשיעו לא שמעינן אלא עדות המצדקת ומרשעת. שיש תועלת בעדותן. וקרא דוהצדיקו איצטריך לאשמעינן דאין לוקין אלא על עדות שבאה להצדיק ולהרשיע. ולמעט עדות בדבר בטל ממלקות. אלא דזה לק"מ דאיכא למימר ודאי אין הכי נמי. אלא דאלישנא דעולא פריך. דקאמר עדים זוממין שלוקין מה"ת מנין דכתיב והצדיקו דמשמע דאי לאו קרא דוהצדיקו לא הי' לנו כלל רמז למלקות בעדים זוממין. ועל זה שפיר פריך ותיפוק לי' מלא תענה. ומשני לי' דודאי מלא תענה לא הוה שמעינן מלקות. משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. דבעלמא קיי"ל דאין לוקין עליו. אי לאו מקרא דוהצדיקו. והשתא א"כ אין מקום כלל לקושית התוס' והריטב"א ז"ל. דאע"ג דר"י ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ובלא"ה לוקין לדידי' מלא תענה. מ"מ שפיר איצטריך קרא דוהצדיקו. לומר דליכא מלקות אלא בעדות שבאה להצדיק ולהרשיע. ולא בעדות שלא באה לחייב כלום. וטובא אשמעינן הך קרא. ולא פרכינן לעולא אלא על מאי דקאמר דליכא רמז למלקות כלל בעדים זוממין אם לא מקרא דוהצדיקו אבל קראי ודאי לא מייתרי. ולרבי יהודה אין כאן שום מקום קושיא כלל. ומ"מ ממוצא דבר למדנו דלהתוס' והריטב"א ז"ל שנתקשו בזה. ע"כ לא ס"ל כדעת הרמב"ן והחזקוני. אלא כדעת הרא"ם והסמ"ג והסמ"ק. דעדות שאינה באה לחייב כלום לית בה אזהרת לא תענה אפי' לאיסורא גרידא כלל. אלא שיש לתמוה על הרמב"ן ז"ל (בחי' בסוגיא דמכות שם) שכתב וז"ל. ותיפוק לי' משום לא תענה. משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ואי קשיא לך והתנן לוקין משום לא תענה ומשום כאשר זמם. ואי אליבא דרבנן קאמרינן הא אינהו אמרי במתניתין דלא לקי משום לא תענה דהוא אזהרה לעדים זוממין. הא לאו מילתא היא. דאנן הכי קאמרינן. ותיפוק לי' משום לא תענה ולא לכתוב רחמנא והצדיקו. ומפרקינן אי מההיא ה"א לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין. להכי גלי רחמנא דלוקין וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דהרמב"ן ז"ל גופי' מפרש דמאי דפרכינן ותיפוק לי' משום לא תענה. היינו לומר דלא לכתוב והצדיקו. דכבר שמעינן מלקות בעדים זוממין מלא תענה. וזהו תימא דהרי להרמב"ן ז"ל גופי' לאו דלא תענה כולל גם אזהרה לעדות של בטלה. שאין מחייבין בעדותן כלום. וא"כ אי לאו קרא דוהצדיקו והוה מלקינן מלא תענה. הוה מחייבין מלקות גם לעדים כאלו שאין באין לחייב כלום להנדון. ולהכי איצטריך שפיר קרא דוהצדיקו והרשיעו. לומר דליכא מלקות אלא בהנך עדים שבאים לחייב ולהרשיע את הנדון. ועכצ"ל דס"ל דבעדות של בטלה גם אזהרה דלא תענה ליתא. וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל סותרין זא"ז. מיהו יש לדחות. דאפשר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי. אלא דעדיפא משני לי'. דאי לאו קרא דוהצדיקו לא הוה ידעינן מלקות בעדים זוממין כלל. משום דלא תענה הו"ל לאו שאין בו מעשה. וכדמשמע נמי מלישני' דעולא דרק מקרא דוהצדיקו שמעינן מלקות בעדים זוממין. ואדרבה גם מדברי הרמב"ן ז"ל דהתם נראה מוכרח דאזיל לשיטתו. שכתב שם לעיל וז"ל ואיכא דקשיא לי' הא דאמרינן (בפרק הנשרפין) טרפה שהרג פטור משום דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה. ואמאי. והא אמרינן הכא אע"ג דלא מיקיים בהו כאשר זמם מקיימין בהו במלקות במקום דלא אפשר ומקבלין סהדותייהו. ואיכא למימר שאני התם דכיון דגברא קטילא בעו למקטל אין עדותן עדות ומילקא נמי לא לקו. דהא לא בעו למיעבד ולא מידי. וכיון דלא מלקינן להו מוהצדיקו דלא עבדי כלום. ולא קטלינן מכאשר זמם. אין מקבלין עדותן. כך פי' מורי רבינו יהודה נר"ו עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה דכיון דלא בעי למיעבד ולא מידי. א"כ גם אזהרה דלא תענה ליתא בהו לפי דעת הרא"ם ז"ל וסייעתו. וא"כ למה לי' התם לטעמא דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה. כלומר וא"א לקיים כאשר זמם. ואנן בעינן כאשר זמם וליכא. ותיפוק לי' דעיקר אזהרה דלא תענה ליכא בהני עדים כלל. וא"כ היכי נהמנינהו ודילמא שקורי משקרי. שהרי עדות שקר כזו לא אסר קרא. וע"כ צ"ל דהרמב"ן ז"ל לטעמי' אזיל דגם עדות כזו דלא עבדי ולא מידי בכלל לאו דלא תענה ברעך עד שוא. והכי ס"ל גם למורו הר"י ז"ל. ולזה אי לאו טעמא דכאשר זמם לא גרעי משאר עדים דעלמא. והוה מיקטל על פי עדותן. ונראה ראי' להרמב"ן ז"ל ממקרא מלא דכתיב (משלי כ"ד כ"ח) אל תהי עד חנם ברעך. ובלתי ספק המקרא הזה מכוון נגד לאו דלא תענה ברעך עד שוא. וכפי' הרמב"ן והחזקוני בעדות שקר שהיא לשוא. שאין בה שום הפסד לאדם. והך קרא נמי מזהיר על עדות שקר שהיא בחנם. כלומר אע"פ שאין בדבר שום הפסד לרעך. וכן מתבאר מדברי הראב"ע ז"ל במשלי שם עיי"ש. אבל ראיתי לרבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (שער שלישי סי' רי"ט) שפירש הך קרא דמשלי בעדות אמת ע"פ עד אחד ע"פ סוגיא דפרק בתרא דפסחים (קי"ג ע"ב) עיי"ש. אבל פשטי' דקרא ודאי משמע דאפי' בשני עדים מזהיר קרא. דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. וגם לשון הכתוב מכוון כלשון הלאו דלא תענה שבדברות שניות. וכפי' הרמב"ן והחזקוני ז"ל. דההיא דפסחים שם נפק"ל מקרא דלא יקום עד אחד באיש. ועי' יראים (סי' רמ"ד) ובסמ"ג (לאוין רי"ג) ובזה"ר להרשב"ץ (לאוין סי' כ"ח) עייש"ה. ואם גם פירושא דקרא דמשלי כן הוא. הו"ל למינקט נמי לישנא דקרא דאורייתא ולמיכתב עד אחד. אבל עם קרא דלא תענה הוא מכוון ממש. ועי' בפ"ג דשבועות (כ' ע"ב) ושם (כ"א ע"א) בתוס' ד"ה קמ"ל וכו'. ושם לעיל (ג' ע"ב) בתוס' ד"ה בפירוש וכו' ובחי' הר"י מיגאש ותוס' הרא"ש ובריטב"א בפ"ג דשבועות שם עייש"ה. שיש לדון משם כדעת הרמב"ן והחזקוני ז"ל ואין להאריך: