פרשנות מצטטת על משלי כה:טז

דבש וכו'. משלי כ"ה, ט"ז.

ויקא. ענין הוצאה דרך הפה כמו פן תשבענו והקאתו (משלי כ״ה:ט״ז):

אעפ"י שהן מותרין לאוכלן בכל מאכל ובדבש. והיינו דהוא דרך גדולה כדרך שהמלכים אוכלין עיי' מנחות דף נ"ח וקשה לי מהא דאיתא בעירובין דף י"א אר"י בן אלעזר והנה עלה זית טרף בפי' אמרה יונה יהי' מזונתי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהא מתוקין כדבש ומסורין ביד בו"ד וטעמא דמילתא משום דבזית אמרו תחילתה מר וסופה מתוק כן דרכי הקב"ה תחילתו מר וסופה מתוק כמו שפירשו כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה שלבסוף יראה כי הוא לטובתו ובדבש הוא להיפוך תחילתו מתוק וסופו מר כמו שכתבו במשלי דבש מצאת אכול דייק פן תשבע והקאתו ולפי"ז לכאו' יש לומר דהא"ט דהרחיקה תורה דבש מקרבן וקרבה זית שמן למנחה שיאמר האדם ג"כ יהא נא מזונתי מסורין בידך ולא ביד בו"ד מעתה יש לתמוה למה הותר לאכול שירי מנחות בדבש יען דכתיב למשחה ולגדולה אדרבא הא הדבר מורה על מזונותיו של האדם המסורים ביד בשר ודם שהם תחילתו מתוק וסופו מר ואין זה גדולה וחירות אלא דרך שיעבוד ביד בו"ד ואינו דרך המלכים ובן חורין. אך הא דאמרה יונה יהא מזונותי מסורין בידך אף כי מר נראה לפרש עפ"י הא דאיתא ב"ב קמ"א יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות ומפרש עבודה שזרה אצלו וזהו מזונותי מרורים כזית דהיינו עבודה שזרה אצלו רק שיהא מסור בידך ולא יהא מתוק כדבש דהיינו שא"צ לעבוד עבדה שזרה לו אבל הוא צריך למתנות בו"ד:
בענין מחמץ אחר מחמץ נראה דתליא בפלוגתא דר"ש ור"נ בשבת דף צ"ד דלר"ש התולש שער אחת מג' שערות פטור דלא אהני מידי ולר"נ חייב דאי משתקל עוד אחרינא אזלי לה טומאה ה"נ יש לומר במחמץ בעינן לעולם שיהא כל עשיותו בחומץ אלא דאפ"ה חייב גם אראשונה משום דאי יתעבד אח"כ עשי' אחריתא בחומץ נעשה כל עשיותו בחומץ ועובר ע"כ עובר נמי בחדא עשי' אבל לר"ש דלא אהני מידי ה"נ אי הו' בעינן כל עשיותיו לא הו' אהני מידי אלא דס"ל דלא בעינן כל עשיותיו וחייב אראשונה ומיפטר אאחרינא.
הנה הרמב"ן בספר המצות בסופו העלה דחרישה ע"י בהמה אין בכלל מחמר אחר בהמה אלא מלאכה עצמה דהא דם הוא החורש והחופר והבהמה רק מוליכה הכלי מחרישה כגרזן ביד החוצב ולענ"ד נראה לכאורה תליא זה אי מלאכה שאצל"ג חייב וחופר גומה ואין צריך אלא לעפרה חייב אי מלשאצל"ג פטור וחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה פטור דהנה האדם החורש הוא דקעביד הגומא וצריך לגומא כדי לזרוע א"כ להאי מ"ד עיקר החרישה מה דקא עביד גומא כדי לזרוע שפיר יש לומר כסברת הרמב"ן דעיקר הוא האדם החורש והבהמה המוליך כלי המחרישה אשר ע"י הולכה זו נעקר העפר מן הגומא זה לא חשוב מלאכה ע"כ נעשה המלאכה ע"י האדם ולא ע"י הבהמה אבל אי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה חייב א"כ בהמה המוליכה כלי המחרישה נעקרת העפר מן הקרקע זה לא גרע מחופר גומא ואין צריך לעפרה א"כ גם ע"י הבהמה נעשה המלאכה ע"י האדם נעשה הגומא וע"י הבהמה נעשה עבירת העפר א"כ שפיר יש לומר דרק חייב משום מחמר לא משום אדם החופר דלגבי האדם הו' זה יכול וזה אינו יכול דאדם אין יכול לעקור העפר מן עומק הקרקע כמו הבהמה ועל עשיית הגומה לבד יש לומר דלא חשוב מלאכה אם אין עוקר העפר מן הגומא דהא שוב נסתם הגומא ע"י שנופל העפר לתוך הגומא אינו דומה לגרזן ביד החוצב דנעשה רק ע"י כח אדם אבל כאן יש כח אחר באותה מעשה דהיינו הבהמה וכח זה עיקר בעקירת העפר ע"כ ל"ה מחייב אלא משום מחמר.