פרשנות מצטטת על משלי כז:יז

וְיֵשׁ עוֹד אַזְהָרָה בְּעִנְיַן הַמִּתּוּן, שֶׁלֹּא יַחְתֹּךְ הַדִּין מְהֵרָה מִצַּד קַבָּלַת אֵיזוֹ שֹׁחַד, כִּי לְשׁוֹן שׁוֹחַד אָמְרוּ בּוֹ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קה:) כִּי הוּא נִגְזָר מִן לְשׁוֹן שֶׁהוּא חַד, רוֹצֶה לוֹמַר כִּי הַנּוֹתְנוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ נַעֲשׂוּ חַד כְּאִישׁ אֶחָד. וְאֵין הַדַּעַת נוֹחָה כָּל כָּךְ בְּפֵרוּשׁ זֶה, כִּי מִלַּת ״שׁוֹחַד״ קָאֵי עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר לוֹקֵחַ וְלֹא עַל הָאָדָם אֲשֶׁר לָקַח. עַל כֵּן נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא חַד לְשׁוֹן חִדּוּד, מִלְּשׁוֹן ״בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד״ (משלי כז יז), כִּי כָל גְּמַר דִּין נִקְרָא בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים ״חוֹתֵךְ הַדִּין״, וּמִי שֶׁהוּא מָתוּן בַּדִּין וְאֵינוֹ חוֹתְכוֹ מְהֵרָה דּוֹמֶה לְחוֹתֵךְ בְּסַכִּין שֶׁאֵינוֹ מְחֻדָּד כָּל כָּךְ שֶׁאֵינוֹ חוֹתֵךְ מְהֵרָה. אֲבָל כְּשֶׁמְּקַבֵּל הַדַּיָּן אֵיזוֹ דָּבָר, מִיָּד נַעֲשֶׂה סַכִּינוֹ מְחֻדָּד וְחוֹתֵךְ הַדִּין מְהֵרָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת מָתוּן בַּדִּין כְּדֵי לְבָרֵר הָאֱמֶת, כִּי כְּבָר הִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְהַצְדִּיק אֶת הַנּוֹתֵן לוֹ. עַל כֵּן נִקְרָא הַמָּמוֹן ״שׁוֹחַד״ שֶׁהוּא חַד, כִּי הַמָּמוֹן מְחֻדָּד וְחוֹתֵךְ הַדִּין מְהֵרָה. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר לְשׁוֹן ״חַד״ עַל הַדַּיָּן, אָז פֵּרוּשׁוֹ כִּי מִשֶּׁקִּבֵּל הַדַּיָּן מִזֶּה, מִיָּד נַעֲשֶׂה הַדַּיָּן מְחֻדָּד וְחָרִיף וְיוֹדֵעַ תֵּכֶף לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, וְלֵית דִּין צָרִיךְ בְּשַׁשׁ וּמִתּוּן.

יחדו לשון שנים. פירוש אין פרושו כמו משלי כ"ז ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו. כי שם שרשה חדה מלשון חידוד. וכאן מנחי פ"א יוד. ובעל אהל יוסף פירש דברי הרב באופן אחר. והמעין יראה. שדבריו סובלין כמו שפרשתי: שם

בספר הבהיר כי נר מצוה ותורה אור אור נר זו מצוה ומצוה זו תורה שבעל פה אור זו תורה שבכתב משל למה הדבר דומה לחדר צנוע בסופי הבית אף על פי שיום הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה בתוך אותו החדר אלא אם כן הכניס בו נר. כך תורה שבעל פה אע"פ שהיא נר צריכה היא לתורה שבכתב לפרק קושיותיה ולבאר סודותיה. המשיל תורה שבעל פה לנר שאדם מדליק אותו מדבר אחר. כן תורה שבעל פה מקבלת ונאצלת מתורה שבכתב ודימה תורה שבכתב לאור שהוא גדול מנר ולחדר צנוע כי הוא האור הגנוז ואמרו בסופי הבית ר"ל בפנימיות. ונראה לי להכריע כדעת האחרון ממה שכתב בספר הבהיר בענין יצר הרע והיינו דכתיב ולבי חלל בקרבי אמר דוד הואיל ויכלתי לו ובמה יכל לו דוד בגרסתו שלא היה שותק לילה ויומם והיה מחבר ומאי היה מחבר תורה של מעלה היה מחבר להקב"ה והיינו דאמרן לעולם ילמיד אדם תורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומאי ניהו תורה דאמרת היינו כלה שמקושטת ומעוטרת ומוכללת בכל המצות והיא אוצר התורה והיא ארוסתו של הקב"ה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אל תקרי מורשה אלא מאורשה. הנה לך בבירור כי תורה שבעל פה היא מלכות והיא הנקראת כלה ואמרו כי דוד בגרסתו בשניהם היה מחברן והבן זה. והנה המסכתות הנשפעות מהמדה ההיא הם ששים כמה דאת אמר ששים המה מלכות (שה"ש ו ח') ר"ל הנשפעים ממדת המלכות וכנגדן אמרו רז"ל שתין מיני חמרא הוו והמשובח שבכולן הוא האדום והרמז בו לשחיטת קדשים ונתחברו המסכתות האלו בשיתא סדרי משנה הכוללת הכל בשש קצוות. והבן מה שאמרו רז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב כי כל אחד הפך חבירו על תורה שבעל פה רמז הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה יד) ומאחר שאין לה סמך אלא מתורה שבכתב אין לקבוע לה מקום אחר רק עליה מפני סוד הנשיקה. והמצוה שבתורה שבעל פה לישא וליתן בה דוגמת המדה ההיא כמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דתעניות אמר רבי חנינא מאי דכתיב ברזל בברזל יחד (משלי כז יז) למה נמשלו תלמידי חכמים בברזל לומר לך מה ברזל כל אחד מחדד את חבירו אף תלמידי חכמים מחדדים זה לזה בהלכה. והבן למה המשילו לחדוד הברזל. ובמדרש ילמדנו והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג יג) כשם שהשואל שואל למטה כך למעלה שנאמר בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא (דניאל ד יד). כשם שנושאין ונותנין בהלכה למטה כך נושאין ונותנין בהלכה למעלה. ובירושלמי דפאה גרסינן אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני. מדרש רות (זוהר חדש פ"ח ט"ד) וזאת לפנים בישראל אין זאת אלא תורה על התעודה זו תלמוד ירושלמי שנאמר צור תעודה חתום תורה בלמודי. צור תעודה בארץ ישראל שם נקראו למודי יי' ושם ולא בחוצה לארץ. וכתיב לתורה ולתעודה. ועל התמורה זו תלמוד בבלי שבחוצה לארץ שחלפו הלשון והדת והכל היה לפני הקב"ה קודם שברא העולם. וכשתבין מה שכתבתי תבין מה טעם נמנעו רבינא ורב אשי מלעשות פסקי התלמוד לבד המשא ומתן כי הוא העקר והבן זה. ודע כי צריך אדם להתעסק בתורה שבכתב ביום ובתורה שבעל פה בלילה דבר כפי עניינו וכן אמרו רז"ל בפירקי רבי אליעזר כל אותן מ' יום שעמד משה בהר היה קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה וכן תרגם המתרגם בפסוק דודי צח ואדום (שה"ש ה י') בלשון זה בכן שריאת כנישתא דישראל למשתעי בשבחיה דמריה עלמא וכן אמרת לההוא אלהא רעותי למפלח דעטיף ביממא באיצטלא כתלג חיור ועסיק בעשרין וארבע ספרין דאורייתא ופתגמי נבואה וכתיבי ובליליא הוא אסיק בשיתא סדרי משנה וזיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא מסגיאות חכמתא וסברא דהוא מחדד שמעוון חדתן בכל יומא ויומא ועתיד לפרסומינון לעמיה ביומא רבה. תאר הלבנות הרמוז במלת צח לתורה שבכתב ועל כן אמר באיצטלא כתלג חיור והאדמות הרמוז במלת אדום לתורה שבעל פה היוצאת מן הכלה זהו שאמרו ואף כל דבריהם כגחלי אש והוי זהיר בגחלתן ועל כן אמר זיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא רמז לאש אוכלה אש. ובפרק קמא דתעניות אמר רבה האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתח ליה דכתיב הלא כה דברי כאש (ירמיה כג כט) ועוד אמר ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה ר"ל תלמידי חכמים העוסקים בישובו של עולם ובבניינו. והבן אומרו דהוה מחדד שמעוון חדתין בכל יומא רומז אל המשא ומתן שצריך לעשות בתורה שבעל פה. על שני התורות רמז הכתוב הנחמדים מזהב ומפז (תהלים יט יא) רב זו תורה שבעל פה ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם) זה תורה שבכתב. וכתיב מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט עב). וכתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף (שה"ש א יא). כי תורה שבכתב היא מעמידה כרוח המעמיד את הגוף. והמשיל תורה שבכתב לנקודה שהנקודה באותיות כרוח לגוף. דמיון נקודתא באתוותא כנשמתא בגופא. ואמרו רז"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי (תהלים מב ט). שירה בה' וכבר רמזתי זה. ועל כן אמרו כל מי שאינו לומד מלילי ט"ו באב ואילך תקבריה אימיה. ואולי כי מלת אימיה רומזת לכנסת ישראל על שמנע ממנה ברכה הראויה לה. ובסוף מסכת תמיד אמרו תני רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני יי' (איכה ב׳:י״ט) ועליה רמז הכתוב לבש יי' עוז התאזר (תהלים צג א). ואמרו רז"ל אין עוז אלא תורה. וטעם אל תגשו אל אשה פשטו ידוע גם רמז שלא יטעו אחר הקול הנראה להם לקצץ בנטיעות רק לייחדו עם הבנין ייחוד שלם: