פרשנות מצטטת על משלי כז:כ

ואמר ויוסף ישית ידו על עיניך. כאן בישרו שימות בחיי יוסף וישית ידו על עיניך אחר מיתתך. ומכאן כתבו בזוהר שראוי לבן הבכור כשמת אביו שישים ידו על עיניו ויסגרם. לפי שבשעת מיתתו נשארו עיניו פתוחות ממראה השכינה שראה באותה שעה. כדכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואמרו בחייהם אינן רואים אבל במיתתם רואים. לפי שאז משיגים אותה מעלה. כדכתיב תוסף רוחם יגועון ומאותה מראה נפלאה נשארו עיניו פתוחות. וצריך הבן הבכור לשים ידו עליהם. ולפי שיעקב כשנתנו לו ללאה חשב שהיא רחל לכן ניתנה הבכורה ליוסף. ולזה אמר בכאן ויוסף ישית ידו ולא ראובן. ונתבשר יוסף בכאן בזאת המעלה לפי שהוא היה קם תחת אביו. וזה רמז ויוסף ישית ידו על עיניך לסוגרם בענין שלא יראו מראה אחרת. כי אמרו שם שמיד בשעת מיתת האדם נזדמנה שם מראה אחרת טמאה. ולכן צריך לסוגרם מיד כדי שלא יראנה ויטמא כל אשר בבית. ולכן רמז ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז שנסתם העולם הזה מאביו ונשאר לבן הזה. ויש לו לבן ללמוד מאביו אם הוא צדיק שיחיה באמונתו ללכת בדרכי ה'. וכן רמזו בכאן שהעין יש בו שלשה מראות כנגד שלשה עולמות. וזה האדם נסתלק מזה העולם לילך לעולמות הנשארות לאור באור פני מלך חיים שהוא אור בת עין. וכן אמרו שם שצריך זה הבן להשליך עפר על עיניו. לרמוז כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזהו ויוסף ישית ידו על עיניך. להורות כי האדם אינו שבע בזה העולם כדכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף. ואינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו. כמוזכר במסכת תמיד בההיא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון. כששב ממלכות הנשים והגיעו לנחל מים. ושרו שם הדגים והתחילו הדגים להתנועע ולהיות בהם חיות. וכשראה המלך כך הלך בשפת הנחל עד שהגיע ללהט החרב המתהפכת ורצה ליכנס. ואמרו לו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשראה שלא רצו להניחו ליכנס שאל אות כדי יאמינו שהגיע לאותו מקום. ונתנו לו מרגלית אחת קטנה. וכשהגיע למלכותו התחיל לשוקלה והיתה שוקלת יותר מכל אוצרותיו. ושאל לחכמיו ולא ידעו מהו. ושאל לחכמי ישראל ואמרו לו שהיא עין אדם. ובזה יראה כי כל האוצרות כולם אינם חשובים לכלום. ושהוא כבש כל העולם ולא שבעה עינו. ואמר לו שיתן מעט עפר על אותו אבן וישקול יותר ממנה. לקיים מה שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועין האדם לא תשבע. וכן האדם אינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו בשעת פטירתו. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה בדיני אבילות. ולכן אמרו שהבן הבכור יתן עפר על עיני אביו לרמוז זה. וזה נרמז באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך:

לא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. כַּעֲבָדִים הַיּוֹצְאִים בְּשֵׁן וָעַיִן, אֶלָּא עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ, אוֹ עַד הַיּוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִים. לְפוּם רִהֲטָא נִרְאֶה לִתֵּן טַעַם לְכָל עִנְיְנֵי חֵרוּת אֵלּוּ בְּעֶבֶד עִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה אוֹ הַכְּנַעֲנִי, לְפִי שֶׁכָּל כְּנַעֲנִי אֲשֶׁר לֹא נָגַהּ עָלָיו אוֹר הַתּוֹרָה אֵין לוֹ תַּכְלִית אַחֵר כִּי אִם לַעֲשׂוֹת בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב וְלִצְבּוֹר בָּר כְּחוֹל הַיָּם וְלַעֲשׂוֹת חַיִל, וּבַעֲבוּר זֶה הוּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כַּחֲמוֹר נוֹשֵׂא מַשָּׂא, וַהֲרֵי הוּא עֶבֶד נִרְצָע אֶל קִנְיַן מָמוֹנוֹ כָּל יָמָיו לְעוֹלָם. וּבְאוֹתוֹ מָמוֹן הַמְקֻבָּץ אֵין לוֹ תַּכְלִית אַחֵר כִּי אִם לִזּוֹן בּוֹ אֶת שִׁנָּיו וְאֶת עֵינָיו. שִׁנָּיו וְגוּפוֹ כֵּיצַד, שֶׁעַל יְדֵי מָמוֹנוֹ הוּא מַשִּׂיג כָּל מִינֵי מַאֲכָל הַנִּכְנָסִים דֶּרֶךְ הַפֶּה וְהַטּוֹחֲנוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁשִּׁנָּיו הַטּוֹחֲנוֹת חֲזָקִים אַף בְּרִיאִים, יְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁכְּכֹחָם אָז כֵּן עַתָּה לִטְחוֹן כָּל מַאֲכָל, לֹא יִשְׁבּוֹת הָאִישׁ עַד אִם אֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכוֹל וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ (קהלת יב ג). אֲבָל קֹדֶם זֶה לְעוֹלָם הוּא עוֹמֵד בְּעֹל עַבְדוּת זֶה, וּבְבוֹאוֹ בַּיָּמִים וְלֹא יִטְעַם כָּל אֹכֶל לְחִכּוֹ, אָז יִשְׁבּוֹת וְאָז הוּא בֶּן חוֹרִין, כִּי לָמָּה זֶּה יַעֲמֹל לָרוּחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי (שמואל ב יט לו) ״בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, אִם אֶטְעַם עוֹד מְאוּמָה״. עֵינָיו כֵּיצַד, לִפְעָמִים וְעַל הָרֹב יֵשׁ לְךָ אָדָם הַמְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת יוֹתֵר מִכְּדֵי צֹרֶךְ אֲכִילָתוֹ וּשְׁאָר צְרָכָיו, וְהוּא כְּדֵי לָזוּן בּוֹ אֶת עֵינָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (משלי כז כ) ״וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה״, וּכְתִיב ״וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלָיו כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו״ (קהלת ה י). וְכָל זְמַן שֶׁעֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ לֹא יִשְׂבַּע לְעוֹלָם וְאֵין לוֹ חֵרוּת כְּלָל, אַךְ כַּאֲשֶׁר יַזְקִין וְתִכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, אָז מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִשְׂבָּע, כִּי לְמִי הוּא עָמֵל אִם עֵינָיו כֵּהוֹת וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת. וְכָל זְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּתָקְפָּם, אָז הוּא קוֹפֵץ מִזַּן אֶל זַן וּמוֹרִיק מֵהַאי לְהַאי, כַּמְבֹאָר בְּחִבּוּרֵנוּ ״עוֹלְלוֹת אֶפְרַיִם״ בְּמַאֲמַר שֶׁל הוֹרְמִיז בַּר לִילְתָא שֶׁהָיָה מוֹרִיק מֵהַאי לְהַאי. וּלְפִיכָךְ נָתְנָה הַתּוֹרָה חֵרוּת לְעֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּהַפָּלַת שֵׁן וָעַיִן, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי זֶהוּ הַחֵרוּת אֲשֶׁר בָּחַר גַּם הוּא מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, כִּי גַּם הוּא אֵינוֹ פּוֹסֵק מִלִּרְדּוֹף אַחַר הַהֶבֶל כִּי אִם בְּבִטּוּל שֵׁן וָעַיִן.

כל הנחלים וגו׳. דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים – כל המתים אין נכנסין אלא לשאול והשאול איננו מתמלא לעולם, כמש"נ (משלי כ״ז:כ׳) שאול ואבדון לא תשבענה, ושמא תאמר, משהם מתים בעוה"ז שוב אין חיים לעוה"ב, ת"ל אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, למקום שהמתים מתכנסין לעוה"ב שם הם שבים ועתידים לומר שירה לימות המשיח, מאי טעמא, דכתיב (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו, ואומר (שם כ"ו) יחיו מתיך נבלתי יקומון וגו׳ ^לומפרש הלשון מכנף הארץ – מאותם שהיו חבויים וטמונים בכנף וסתר הארץ מהם זמירות שמענו, [וכמו (ישעיה ל' כ') ולא יכנף עוד מוריך, שפירושו ולא יסתר], וע"ד הכתוב הקיצו ורננו שוכני עפר. .
(שם)